יוסף ברוך פרומר

כמעט חג שמח

יש ספר בשם "שום גמדים לא יבואו".
כשאנחנו מסתכלים על הזיכרון, אנחנו תמיד מסתכלים אחורה.
אחורה אל הקרבות, אל אירועי הטרור, אל אלה שאינם כאן איתנו.

חגיגות הן ענין של כאן ועכשיו, הנה, עוד מעט כאן ועכשיו, יהיו זיקוקים, ויופי של מופעים.
ומי שהיה בקרב יזכור אולי את הדי הפיצוצים, וינסה לעשות את המעבר הקשה הזה.
שום גמדים לא יבואו, וגם לא כח החילוץ.

כמה מאמץ הושקע בבניית המדינה הזו שלנו, השבירה, כמה השקענו בה בחיי אדם, ובזיעת אף, ובמאמץ קבוצתי ואישי. אנשים שעזבו בתים ומשפחות ויבשות כדי לגור כאן במדבר, עוד כשכל הארץ הייתה מדבר, וגם כשהמדבר הזה שאנחנו בליבו היה הרבה יותר מדבר ממה שהוא היום.

אנשים שעזבו בתים, משפחות, יבשות, לשונות ועולמות שלמות כדי לברוא כאן עולם חדש, לרקום כאן חיים חדשים, להקים כאן חברה אנושית, טובה יותר, צודקת יותר, רחומה יותר, ראויה יותר לחיות בה.

מתוכם, רבים לקחו נשק ויצאו לשדות הקרב כדי להגן על המדינה הקטנה שלנו, שממוקמת בשכונה שהיא לא הכי טובה בעולם, עם שכנים שהם לא מציאה גדולה.
ורבים מדי מתוכם לא חזרו.

מי שגדל בארץ הזאת כצבר, גדל לתוך עולם שבו מדינה ישראלית עצמאית ודמוקרטית היא עובדה מוגמרת, נתונה מראש, ברורה, כמו שברור לנו שיש שמש שזורחת בבוקר, ומים זורמים בברזים, ותחנות אוטובוס וצה"ל עם חיל אוויר וחטיבות לוחמים שברור שהם שומרים עלינו בשמיים ובארץ.

העצמאות דורשת אחריות
העצמאות דורשת מחויבות
העצמאות דורשת מעורבות

בלי אחריות, מחויבות ומעורבות, אין עצמאות, אין מדינת ישראל וגם אין דמוקרטיה ישראלית.

השבוע היה יום ירושלים,

שבו מציינים את איחוד ושחרור העיר מנטל הכיבוש של הממלכה ההאשמית,
ובעצם חוגגים את הריבונות היהודית הראשונה על העיר כולה מאז חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה.
70-1967, כלומר 1897 שנים בערך לא היתה ריבונות יהודית בירושלים.

כמו הרבה דברים טובים בחיים, אפשר לסמוך על הפוליטיקאים שלנו שאם יש דרך לקחת אותם למקום נמוך, חשוך מפלג והרסני – הם ימצאו את הדרך הזאת ויצליחו לקחת אותם לשם.

השמחה על ריבונות ישראל בציון היא שמחה שאנחנו יכולים לחגוג, אבל כמעט כל הסבתות והסבים רבתות שלנו לא יכלו לחגוג.
הם התפללו על ירושלים בעמידה שתי ברכות מתוך 19, בכו עליה בתשעה באב, התחננו שהקב"ה יזכור אותה בכל חג ומועד, והעלו אותה על ראש שמחתם ברגע השיא של כל חתונה יהודית.

"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי", "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" -כל אלה חלק מהפסקול של יהודים בכל העולם, נטועים עמוק במסורת העממית של החתונות ולילות הסדר שלנו.

שמחת ירושלים מופרעת בשנים האחרונות על ידי מפגנים של אלימות מילולית, מצעדים לאומניים בשכונות הפלסטיניות של העיר, וגם אירועי טרור של פלסטינים.
רוב האנשים שצועדים בירושלים צועדים בשמחה, בשלום תוך בשירה של מילות אהבה לעיר.

מיעוט מתוך העולים לירושלים ביום חגה הם המסיתים, האלימים, שמחפשים לשים רגל יהודית על צוואר של לא יהודים. הם מיעוט, אבל מיעוט כוחני, אלים ומסוכן מאוד.
אסור להתעלם מהמיעוט הזה, כי הקצוות מושכים את המרכז.

אבל אסור לתת לרעש הרע הזה שלהם להשכיח מליבנו מהי ירושלים שלנו, זאת האידאלית, זאת של הגעגוע, וגם זאת של חיי היום יום.

ירושלים היא עיר שחיים בה יחד, בשלום, יהודים, נוצרים ומוסלמים. זו עיר שיש בה נוצרים מכל מיני סוגים וצבעים, ערבים מכל מיני אמונות ויהודים מכל מיני זרמים ועדות.
יש מתח בין השונויות האלה, אבל 99% מהזמן, המתח מתקיים במרחב של קיום משותף.

ודאי שאפשר לעשות יותר כדי לעודד שיחה, מפגש וקשרים בין הגוונים השונים.
יש אירועי טרור של פלסטינים בירושלים ויש בריונים יהודים שמחפשים ערבים לתת להם מכות בכיכר ציון.
אבל אלה המיעוט. אלה השוליים האלימים והקשים. הרוב לא שם. לא ראינו התנגשויות אלימות בין אלפי אנשים בירושלים. מעולם לא. אפילו 1967 היתה מלחמה בין צבא לצבא, לא בין תושבים לתושבים.

מתוך זה אני מבקש מכן לדמיין את ירושלים שיכולה להיות. את ירושלים של מעלה שמתגשמת בירושלים של מטה. לדמיין ירושלים שהיא קרן אור של סובלנות. קרן אור של דיאלוג. קרן אור של שיח. קשת צבעים מגוונת שאפשר לראות אותה מכל פינה בארץ. ירושלים של רוח. ירושלים של בית תפילה לכל העמים. ירושלים של תקווה. ירושלים של שלום.

דמיינו ירושלים שכזאת לרגע. בקשו שלום, ורידפוהו.

שבת שלום.

מציינים אותו יהודים בכל רחבי הארץ והעולם, רובם אינם חיים בירושלים.

מה מיוחד בעיר הזאת? למה היא כל כך יקרה לליבנו? מהי ירושלים שלך, והאם יש ירושלים "שלנו"?

ירושלים של מטה יש בה חורבות וקירות ישנים ומוזיאונים וחפירות ארכיאולוגיות ואבנים עתיקות שיש המתפייטים עליהן, ומרגש לעמוד מולן ולהתפלל. לתופעה של קידוש אבנים, אדמה ועצמים קוראים "פטישיזם", והיא כוללת ייחוס תכונות רוחניות וכוחות על טבעיים לחפצים דוממים.

ודאי יש דבר גדול מאבנים, המרגש יהודים בכל העולם כשאומרים להם "נוסעים לירושלים". כשאנחנו "עולים לירושלים", יש שם משהו משמעותי יותר מהטיפוס לגובה הלא מרשים של 754 מטר מעל פני הים. מהו אותו דבר?

חכמים קראו לו "ירושלים של מעלה". אותה ציון של כיסופים, שבכו עליה והתגעגעו אליה וכמהו לה יהודים במשך אלפי שנים, בגלויות שונות ורחוקות זו מזו פיזית ורוחנית.
בכל תפילה יהודית, ירושלים נוכחת פעמיים בתוך 19 הברכות של תפילת העמידה – בברכת "המחזיר שכינתו לציון", ו-"בונה ירושלים". בראש חודש אנחנו מבקשים מהקב"ה שיעלה לפניו "זיכרון ירושלים עירך", בפסח "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ועוד.

"ירושלים" או "ציון" משמשות יחד כשם העיר, אבל "ציון" היא גם שם כולל לארץ ישראל כולה, שבתוכה "עיר ציון", תרצו – העיר של ציון.

כשאנחנו חוגגים את יום ירושלים, אנחנו לא חוגגים שמחה אישית שלנו. אנחנו חוגגים מימוש של געגוע עתיק שהיה נוכח בחיים של סבתות, אימהות, אבות וסבים שלנו, עד לפני חמישים שנה.

ירושלים של מטה רחוקה מלהיות מושלמת. המימוש של החלום רחוק מהאידאל, כי תמיד מימוש של אידאל מחובר למציאות, והמציאות היא תמיד פשרה עם עוד כל מיני חלומות, אידאלים ורעיונות של אחרים.

יש משהו קדוש גם בירושלים של מטה. לא רק "שהיא שלנו" ולא רק "שהיא משוחררת" ולא רק הרגש הנוסטלגי שיש בנו כלפי המקום בו עמד בית המקדש, או המקום שבו הילכו דוד, שלמה ועשרות המלכים שבאו אחריהם, ולא רק המקום שעל חורבנו אנחנו בוכים כל תשעה באב.

מה שמקדש את ירושלים, זה שכל עם ישראל נושא אליה את עיניו, שכולנו מתפללים לכיוון שלה בכל נקודה בארץ ובעולם, ושהיא אחת הערים הכי מגוונות בעולם מבחינה אתנית, דתית ופוליטית.

עוד רובד של קדושה, הוא שמתקיימת בירושלים באופן רציף והיסטורי מחלוקת לשם שמיים. כמעט בכל רגע נתון, חיים בה ביחד אנשים שמתנגדים זה לדעותיו של זה, ואוחזים באמונותיהם בלהט ובאמונה שלמה.

את זה, נדמה לי, ראוי לחגוג. והלוואי שנלמד כולנו לחיות יחד עם המחלוקת, להחזיק את המורכבות הזאת, חברים כל ישראל. אתה תקום תרחם ציון כי עת לחוננה כי בא מועד.