יחיאל גריינימן

Yehiel Grenimann
צילום: משפחת גרנימן
ירושלים

תחומי ההתמחות שלי

לימוד תורה, חינוך, כתיבה אונליין, ליווי רוחני

סוגי הטקסים והשירותים שלי

גישור
,
ליווי רוחני
,
נישואין
,
עריכת גיטין
,
שיעורים והרצאות
,
תהליכי גיור

אזורי הפעילות שלי

תל אביב, ירושלים, שפלה, שרון

שפות

אנגלית, יידיש

מספר מילים עלי

יליד אוסטרליה, עליתי 1973 , נשוי לדבי (עורכת נשים)אב ל4 סבא ל8, התמודדות תיאולוגית עם אמונה אחר השואה לאורך חיי וחסיד של הרב אברהם י. השל

איפה אני מתנדב/ת

קול רבני למען זכויות אדם (RHR) שם עבתדי 12 שנה אך ממשיך כפעיל בהתנדבות ,תג מאיר (חבר מזכירות)

דברי תורה ומאמרים -

אור בחושך

הרב יחיאל גריינימן

אנחנו בתקופה חשוכה וקשה. זהו זמן של שפיכות דמים, בו מתגברים היצרים, השנאה והפחד. קשה לא להרגיש את כבדות הזמן הזה וקשה לא לטבוע בתוך הים הזה של חרדה וייאוש מול הלא נודע וחוסר האונים.

בזמן כזה כל פעולה חיובית בעולם הסובב אותנו וכל עשייה מתוך דאגה לזולת ומתוך כבוד ואהבת הבריות יוצרת סתירה לחושך הזה ויוצרת תקווה.
התבקשתי לומר כמה מילים של תקווה מתוך המסורת, מתוך המלאי של יהדותנו. וכדכתיב (משלי כ, כז) "נר ה' נשמת אדם". כל אדם הוא יקר וכל אדם יכול להיות מקור של אור, כל אחד מאתנו.

קבלתי מבקי כהן-קשת מנהל מחלקת צדק שלנו את הדווח הקצר הבא:
"בעקבות פנייתינו יחד עם פעילים מרשת הפעילים לחיים בכבוד לחברת החשמל- התקבלה החלטה שלא ינותקו אנשים מחשמל בזמן המלחמה. בייחוד דובר על מי שמותקן להם מט"מ מונה טעינה מרא- שאם אין כסף הם לא מטעינים ואין חשמל. לשמחתינו גם שינו הנוהל וגם הביאו את זה לידיעת הציבור בכמה שפות!"
וזה מזכיר לי אמרה ידועה, אמרה על נר ואור, מיוחסת לרב אברהם יצחק קוק
צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר ואין נרו שלו כנר חברו. ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו.

יהי רצון שאנו נמשיך להוסיף אור כמו שרואים בפעילות קול רבני למעלה ועל פי התובנה העמוקה של הרב קוק כאן.

חנוכה שמח, הרב יחיאל גריינימן

דבר תורה לפרשת ויקרא

הרב יחיאל גריינימן

Davar Torah for Parshat Vayikra: Corrupt Leaders and the Sin of Inaction, Rabbi Yehiel Grenimann

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא־תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם׃ (ויקרא, ד', כ"ב)
When a leader [of Israel] sins and unintentionally commits one of all the commandments of the Lord, which may not be committed, incurring guilt (Vayikra, 4, 22),

Rabbi Jonathan Sacks, z"l, pointed out in one of his discussions ("The Sins of a Leader", in
Covenant and Conversation, 5781) of this week's Torah reading "Vayikra", that in the description of circumstances leading to the bringing of a sacrifice – for sins on the part of other functionaries – the priests, the judges – and the people, the word used is "if" (im). On the other hand, when referring to sins of the nasi, who is equivalent to the political ruler the the word "when" (asher) is used. This is the basis for an important Talmudic insight:
"Rabban Yochanan ben Zakkai summed it up with a brilliant double entendre on – the word asher, meaning “when” in the phrase “when a leader sins.” He relates it to the word ashrei, “happy,” and says: Happy is the generation whose leader is willing to bring a sin offering for their mistakes.[ Tosefta Baba Kamma, 7:5]
Rabbi Sacks comments that the unique challenge of political leadership is that it must deal with conflicting interests related to wealth and power in a constantly changing social and cultural reality. It is, therefore, probable that s/he will sin, unlike judges and priests who are working from within more conservative contexts of law and ritual. That is why it is all the more important that there be checks and balances, external constraints placed on political rulers.

"Leadership demands two kinds of courage: the strength to take a risk, and the humility to admit when a risk fails." King David's response to Nathan the prophet's censure is an example of just such courage. He is model, in our tradition of teshuva, his words of contrition recited in the Tahnun prayer in synagogues all over the world.

But what if a leader will not admit guilt? What if a leader acts not in the interest of the people, when s/he has wilfully sinned? When s/he disobeys the Torah, ignores criticism, the outcry of prophets? What then?

Jewish history is full of examples of bitter internal conflicts and their tragic consequences when leadership was irresponsible, or morally corrupt or both, and so failed us. From the days of the demagoguery of Korah's rebellion against Moshe's leadership (which didn't succeed, but cost so many lives), through to the bloody division our first kingdom into two after Solomon, on to the fall of our second commonwealth because of internal struggle while the Romans awaited their opportunity to conquer and destroy, evil leaders have done their damage. The exploitation of conflict by selfish leaders for their own benefit, or because fanaticism and false messiahs has a long, and bloody history.

How to behave in such times? I turn to an halachic article written by one of my teachers, Rabbi Professor David Golinkin ("A Jewish View of non-violent protest and civil disobedience" published in the Jerusalem Post August 31st, 2020) for guidance in this case:

"I believe that Jewish tradition allows Jews to protest and engage in civil disobedience, provided that these activities are non-violent, and provided that the protesters are willing to suffer the consequences, such as imprisonment."

"The importance of protesting an injustice or a transgression is emphasized numerous times in rabbinic literature: “Whoever can protest to his household and does not, is accountable [for the sins] of his household; if he could protest to his townspeople, he is accountable for their sins; if he could protest to the whole world, he is accountable for the whole world” (Shabbat 54b).

In other words, all those who do not get out there to protest the moral corruption and despicable incitement to racism and hatred of this present government as they move to establish a form of authoritarian rule and destroy all protection for minorities against their arbitrary rule are transgressing against basic Jewish law. All who remain silent, or passive are accountable for the disaster to come. History will judge us for our inaction.

May God be with us in this struggle for our freedom!

שיעור על יחזקאל פרקים כ"ט – ל"ג

הרב יחיאל גריינימן

פרק כ"ט
נבואה על מצרים: מלך מצרים = "התנים הגדול…" הרובץ ביאורו
מאד מזכיר את הלשון של סיפור יציאת מצרים מספר שמות: "לי יאורי ואני עשיתני…"
פסוק ו' "היותם משענת קנה לבית ישראל"
רש"י: "סמכו על מצרים כבעל ברי…" לשוו!. מזכיר את הביטוי "משענת קנה רצוץ" שעוד בשימוש היום. (מקורו מנאום רבשקה בסםר מלכים ב', פרק י"ח, כ"א
התיאור של גלות ושיבה של מצרים ממנו כאשר היא ארץ שוממה – האם זה התקיים אי פעם? האם הנביא בעצם משווה כאן בין עם ישראל לעם המצרי? מדוע?
שימו לב – 40 שנה של נדודי המצרים, שיבת מצרים בפסוק י"ג, "והייתה ארץ מצרים שוממה…"
ומה עושה כוש פה בסיפור?

פרק ל'
המשך הנבואה על מצרים. העניין הזה של גירוש הנהגת המדינה ואנשיהם היה מנהג בעת כיבוש ארצות באותה תקופה
אבל למה הנבואה על שיבת מצרים מודגש כאן? מה משותף למצרים ועם ישראל?
ראו פסוק כ"ו " והפצותי את מצרים בגויים…" "וזריתי אותם בארצות…"

פרק ל"א
המטפורה של העץ: השווה עם סיפור גן עדן בבראשית וגם עם סיפור מותה של האלה הבבלית תואמת

פרק ל"ב
עוד על מצרים !
למה כל כך הרבה חזרה על אותם מסרים? מדוע הדגש על גורל מצרים?
עניין שאול: "פרעה והמוניו ירדו לשאול עם כל מתי הלוחמים הערלים" המנהג היה כנראה לקבור לוחמים עם כלי הנשק שלהם. (יש ראיות לכך מארכאולוגיה גם). מה זה שאול בעצם?

פרק ל"ג
סוף סוף עזבנו את מצרים!
על התשובה ועל תפקיד הנביא ולפי מורי הפרופסור משה גרינברג פרק חשוב המציין תפנית בהתפתחות היהדות.
הנביא כשומר: "צופה" שחייב להשמיע קול שופר ולהזהיר את העם.
פסוק י"א "אם תחפוץ במות הרשע…שובו שובו…"
מפסוק כ:א והלאה הפליט מירושלים ותשובת הנביא לשאלה מיירש את הארץ. הגולים הבבלים ולא אלה שנשארו ביהודה שחטאו בע"ז!
אך גם אלה בבל שאינם שומעים לו –רק נהנים מההצגה " ידעו כנביא היה בתוכם"
האם זאת הבעת ייאוש או של תקווה לעתיד?
חומר קריאה אם יש זמן:

יחזקאל | פרק כ"ט | הנבואות הראשונות על מצרים

ג. שבות מצרים
אבל לא רק עונשה של מצרים חריג. יש בנבואה זו גם דברי נחמה למצרים, דבר שלא מצאנו כדוגמתו בששת העמים שדובר עליהם בפרקים הקודמים:
(יג) כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה: (יד) וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס[11] עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם[12] וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה: (טו) מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם: (טז) וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם[13] וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה':
כשם שהעונש למצרים דומה לעונש לישראל, כך גם הנחמה דומה. המילים "אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה" מזכירות את שנאמר על ישראל בסוף הפרק הקודם: "בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם" (כ"ח, כה). לעיל ט"ז, נג ראינו את הבטחות ה'שבות' לירושלים ו'אחיותיה', ממלכת ישראל וסדום: "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבִיתְהֶן אֶת שְׁבוּת סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ וְאֶת שְׁבוּת שֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ וּשְׁבוּת שְׁבִיתַיִךְ בְּתוֹכָהְנָה". גם למצרים ה' מבטיח כאן "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אֶרֶץ פַּתְרוֹס". אבל כאן נעוץ גם ההבדל ביניהן. על הממלכות הללו נאמר "וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן" (שם, נה), ואילו במצרים מודגש ההפך: מצרים לא תשוב למעמדה הקודם כמעצמה, ותהיה רק "מַמְלָכָה שְׁפָלָה" באזור הדרומי שלה, ארץ פתרוס. בזה יבוא תיקון לחטא הכפול של מצרים: בהיותה "מַמְלָכָה שְׁפָלָה" לא תשוב עוד לגאוותה "וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם"; וגם ישראל לא יתפתו עוד להסתמך על מצרים – "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח".[14]
בכך יש גם ביטוי נוסף לזיקה שבין יהודה ומצרים. בפרק י"ז ראינו שמלכי יהודה הפרו את התחייבותם לבבל "לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא" (י"ז, יד). גם מצרים מיאנה לקבל את עול מלכות בבל, וסמכה על כוחה מתוך גאווה והערכה עצמית מופרזת, ודבר זה יתוקן כאשר לעתיד לבוא היא תהיה "מַמְלָכָה שְׁפָלָה… וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם".

….
ד. הנבואה השנייה על מצרים
בסיום הפרק מובאת הנבואה השנייה על מצרים, והיא חושפת פרט שלא נאמר עד כה על עונשה:
(יז) וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: (יח) בֶּן אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה[15] וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ: (יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ וְהָיְתָה שָׂכָר לְחֵילוֹ: (כ) פְּעֻלָּתוֹ[16] אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ נָתַתִּי לוֹ אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי[17] נְאֻם אֲ-דֹנָי ה': (כא) בַּיּוֹם הַהוּא אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל[18] וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם[19] וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה':
זוהי נבואה חריגה ביותר בספרי הנבואה, שכן היא מבטלת בפירוש את נבואותיו של יחזקאל בפרקים כ"ו–כ"ח על חורבנה הגמור של צור בידי נבוכדנאצר. על פי האמור כאן, המצור של נבוכדנאצר על צור לא עלה יפה, צור לא נפלה בידי בבל, וכ'תחליף' נתן לו הקב"ה את מצרים. כפי שראינו בפרק כ"ו, התגשמות הנבואה על צור נדחתה למועד מאוחר יותר, ובפועל אירע הדבר בימי אלכסנדר מוקדון. ושם הסברנו, שצור הייתה ראויה שעונשה יידחה לזמן מה, ועל כן אין לתהות מדוע התממשה הנבואה רק בזמן מאוחר יותר. גם בעריכת ספר יחזקאל לא נמחקה הנבואה על צור, על אף שלא התגשמה, שכן הנביא ועורכי נבואתו לא ראו בכך כל קושי תאולוגי. אדרבה, כפי שציינו שם, האפשרות שקיומה של נבואה יידחה בגלל שיפור במעשי העם שנאמרה עליו היא מיסודות הנבואה, כדברי הנביא ירמיהו: "רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד, וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו, וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ" (ירמיהו י"ח, ז–ח).
יש לציין שגם הנבואה על נפילת מצרים בידי נבוכדנאצר מלך בבל לא התגשמה בפועל, ככל הידוע לנו. דומה שגם קיומה של נבואה זו נדחה למועד מאוחר יותר, והתרחש בפועל כמה עשרות שנים לאחר מכן, כשכבשה כנבוזי מלך פרס בשנת 525 לפנה"ס. מסתבר שהשינוי בגורלה של צור, לא ללמד על צור לבדה יצא, אלא גם ללמד על מצרים. כפי שראינו, שני העמים לא הואשמו בפגיעה ישירה ומכוונת בעם ישראל, ועיקר חטאם היה גאוותם המופרזת. ייתכן אפוא שנסיבות מסוימות חוללו תפנית בחשיבתם ובמעשיהם, ולפיכך נדחתה פורענותם לזמן מאוחר יותר.[20]
תהא מתי שתהא, מפלתה של מצרים תהווה עבור ישראל פתח לתקווה חדשה, שמשמעה קיום רוחני, שאינו נסמך על אשליית הביטחון בחסותם של עמים זרים, כי אם על חיים מתוך הכרת מלכות ה' בעולם: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ".

https://www.myjewishlearning.com/article/ezekiel-prophecy-as-performance-art/
https://www.wikiart.org/en/michelangelo/the-prophet-ezekiel-1510
https://www.vads.ac.uk/digital/collection/NIRP/id/26659/
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=339&wrkid=1557

Visiting  the Stones

הרב יחיאל גריינימן

The last time I was there
on a cloudy Sunday
Down under, we walked,
a drone buzzing above us,
like a lethal metallic bird,
as Sam and Jack
and I,
dressed in black and white,
walked around the stones,
cameras and microphones whirring and crackling behind us
tailing us to tell a tale of Revenge.

I saw the phantoms of my childhood days,
Mina and Joe, Mr. Roth, and Mrs. Wagen,
Dr. Rosenberg, Chaya and the Chizek family
engraved in stones, names etched into
grey, black, and brown granite,
white and pinkish marble slabs.
A rocky gravel path led us to
Boris and Chana, at peace at last.
Fima, Jadzia and Moniek's stones
were there too, flanking them
as they had through the war,
blocks of hardness, standing silent,
in line, waiting
for our visit
or for the end of days,
whichever might come first.
Noone shed a tear this time.

Yehiel Grenimann
צילום: BBC