A few years ago I conducted a bar and bat mitzvah ceremony for a brother and sister at the Dolphin Reef beach in Eilat, which boasts a stunning view of the Red Sea. The purple-red Edom Mountains rise up behind the water, framed by blue skies and playful dolphins leaping in and out of the sea. The Dolphin Reef’s natural beauty provides visitors with true nourishment for the soul, but in this case, it was not quite enough, as the Dolphin Reef management does not supply equipment suitable for a traditional Jewish prayer service, which we planned to hold that weekday morning. Thus I brought with me from my home synagogue all the necessary items: prayer books, yarmulkes, prayer shawls, and a Torah scroll. The service took place at the south end of the beach. The parking lot and the entrance to the beach are on the north side, and there is no way to get from one side to the other, other than walking on the beach itself.
I thus found myself traipsing with a Torah scroll down a hot, noisy, crowded Eilat beach replete with wet, sandy children running around with dripping ice creams; wet, sandy parents running after those same wet, sandy children; music blaring from Bluetooth speakers, balls and toys flying, as well as the Dolphin Reef’s menagerie, which roam about freely, and which includes peacocks, cats, and other assorted creatures.
Despite this seemingly odd spectacle, no one seemed to take much notice. People were enjoying the beach, the sea, and the beautiful day. There was, however a group of men in swimsuits, shirtless, wearing flip-flops or barefoot, who passed by me exactly on the route I was walking with the Torah scroll. Maybe they were on their way to shower, or to buy something at the store near the entrance. As they passed me, without missing a beat, and without so much as a glance in my direction, they all seemingly automatically, one after another, covered their heads with one of their hands, in a gesture creating a makeshift yarmulke, and with the other hand, kissed the Torah scroll as it passed by. As much a social convention as shaking hands: a Torah scroll passes by you, you kiss it. It doesn’t matter where that Torah scroll is: in the synagogue, on the street or even on a beach! See Torah scroll > kiss.
Cradling the Torah scroll, intent on keeping it intact on this busy beach, I plodded on. Only later, after the service, did I relive that surreal scene and think to myself, “Only in Israel.” Only here could I find myself in such a situation: walking down a crowded beach holding a Torah scroll as barefooted, shirtless men, enjoying a day at the beach, on their way to buy a drink at the snack bar, kiss a Torah scroll without even blinking.
Parading through a crowd of people with a Torah scroll is of course what we do in synagogue every time we remove the Torah from the ark to read its words. So as unusual as it was, the scene was also deeply familiar to me.
Years ago I served as a High Holiday cantor for an emerging community in South Africa that defined itself as “egalitarian Orthodox.” For most of those attending, it was the first time they had participated in an egalitarian service. My first year there, on the first day of Rosh Hashanah, I actually did not lead the part of the service where the Torah scroll is taken out and paraded around, rather I was standing among the congregation at that moment. The honor of holding the Torah scroll during the procession was given to a woman about 50 years old, an attorney and judge by profession. I recall that she wore a formal, professional suit: a blouse and a skirt, stockings, and pumps.
Until that moment, this 50-year-old woman – educated, smart, successful, and respected in her profession – would come to the synagogue on the High Holidays and sit in the women’s section behind the partition separating the men from the women. She had never before held a Torah scroll, she had never been offered a role of honor in the synagogue, and of course, she had never before been called up to bless or read from the Torah. As this woman paraded the Torah scroll around, she had an enormous smile on her face; she was absolutely radiating joy. When she got to where I was standing, as I put my hand out to kiss the Torah, she looked at me and exclaimed, “Isn’t this great??!!!!”
For the shirtless barefoot beach guys, kissing the Torah scroll as it passed them was second nature, an automatic gesture. In contrast, the judge, dressed in her “Sabbath best,” who had never in her life held a Torah scroll, gloried in the moment she was experiencing. For the men on the beach, despite the surreal nature of the scene, kissing the Torah scroll was habit; for the woman in the synagogue, the act of holding the Torah scroll was momentous, miraculous, and inspiring.
Good habits are the basis of a healthy life – eating healthfully, getting enough sleep, brushing our teeth, exercising, smiling at people, telling our loved ones that we love them before going to sleep – all of these are worth training our minds and our bodies to do daily. Habits work by triggers. A trigger – such as a Torah scroll passing by – leads us to an action: a kiss. No thought interferes with the action. But even if they’re healthy, desirable, and important, habits are by definition automatic; automation is the very nature of habit. Thus our habits, while enabling us to live stable and healthy lives, also allow us to wander through life in an automated state of half-sleep.
As we enter into the second stage of this holiday season, I ask myself how I can integrate the habitual with the miraculous. Perhaps this year I may occasionally manage to infuse my habits with a bit of wonder and gratitude, that I can figure out how to combine the automatic Torah-kissing of the beach guys with the wonder and joy of the first-time Torah carrier in Cape Town.
This year I hope that whatever I and those around me hold or kiss – whether it be a Torah scroll, our wet bathing suits, our children, our books, our cups of coffee, an onion before we peel it – I pray that our touches and our kisses are maintained out of habit, infused
A few months ago the coordinator of the weekly rally in Eilat supporting the release of the hostages asked me to collect and send to the coordinating committee some of the hundreds of new prayers for the safety and release of the hostages that have been composed since October 7th. In an outpouring of grief and cry for help, Hebrew prayers of every theological and ideological bent have flooded social media during this long traumatic post-October 7th period: humanistic prayers, secular prayers, deeply religious prayers, Reform prayers, Conservative prayers, Orthodox prayers, Kibbutz Movement prayers. As requested, I collected a variety of these prayers. Along with all the new prayers I collected, I also sent the ancient Jewish prayer for the redemption of captives, “Acheinu”:
As for our brothers, the whole house of Israel
Who are in distress and captivity,
Who wander over sea and land–
May The All-present have mercy on them,
And bring them from trouble to relief
From darkness to light,
From slavery to redemption,
Now, speedily, and soon!
This prayer appears in one of the oldest Jewish prayer collections that we have, The Siddur of Rav Amram Hagaon, from the 9th century. The contemporary popular melody for this prayer was composed decades before the current war, but since October 7th it has become a kind of anthem that is sung all over the world at ceremonies, vigils, and prayer services for the release of the hostages. Nevertheless, the coordinating committee of the Eilat vigil was not familiar with the words or the tune of the prayer. The prayer is in Hebrew but the last line is Aramaic. The committee chair asked me to translate that last line from Aramaic into Hebrew. “Obviously,” she said, “not everyone attending the rallies understands Aramaic!”
I was a bit surprised by this request. The last words of the prayer, “hashta ba’agala uvizman kariv,” are so familiar. I figured that an audience of Israeli Hebrew speakers, even if most of them would define themselves as secular, would recognize and understand that sentence. These words are said over and over again in Jewish prayer, and that final sentence is familiar to even the most non-synagogue-going Jew from the Mourner’s Kaddish.
Because of the familiarity of the lines from the Mourner’s Kaddish, I was told that perhaps it was even more important to translate the words into Hebrew, and not use the Aramaic, with its immediate associations to the Kaddish, because “there are people attending our vigils whose loved ones are hostages. We are praying for their lives, and not, God forbid, mourning their deaths!”
Understanding the sensitivity of the issue, I translated the Aramaic into Hebrew. As I was writing the Hebrew words, I got the chills. The ancient Jewish prayer for the release of captives uses the word “Hashta.” “Achshav” in Hebrew. “Now” in English.
Achshav! Now! We shout these words at every rally and at every demonstration demanding a deal for the release of the hostages. Even I, who am so familiar with these words, had not made the connection before I was actually forced to write down the translation. The composer of the ancient Jewish prayer understood the need to shout out to all who would hear, including God, “Now!” There is no more time. They have no more time.
My sister worked at a summer camp in the United States for the last few months. At her camp, as in so many Jewish summer camps throughout the world, there was a delegation of young Israeli counselors. Many of these young people had just been released from the army a short while before flying off to their gigs as summer camp counselors.
Some of these young Israelis were exposed to daily, or even weekly, Jewish prayer for the first time at camp. One of them told my sister that he didn’t understand why the Kaddish was said during every prayer service at camp. As a soldier, this young man had been at many funerals of other soldiers, friends who have died in the war. He had heard the Mourner’s Kaddish only at funerals. He had never heard the Mourner’s Kaddish, or any of the other kaddishes that use similar words, and that are recited multiple times during a Jewish prayer service, in any other context.
What a tragedy that this recently discharged soldier has attended so many funerals in recent months that he knew the Mourner’s Kaddish by heart. Every time he heard the words of the Kaddish, multiple times every day, during prayer services at a Jewish summer camp, he had to relive the trauma of losing friends his own age in such a brutal war.
I long to comfort this young man by reminding him of the demands of our prayers: “Hashta!” “Now!” “Achshav!”
May they all come home.
May we have peace.
Speedily and in our time.
Thousands of years ago the composers of our ancient prayers knew how to make this demand, and so must we.
Light in the Darkness, Darkness in the Light
Imagine this: a swarm of locusts invades your home, your garden, your fields, your community. These are strange creatures and you are fully aware of their horrific destructive potential. You know that when they leave you, they will not only have left your trees looking desolate and bare of leaves, but they will have taken with them, for their sustenance, most of your sustenance. All of your potential agricultural produce for the coming year will be severely compromised, and you will be left with little if any profit from your hard work.
But imagine, too, that despite the darkness the locusts bring, you notice that there is something beautiful in their swarming. Despite your initial fear and disgust, the locusts now seem to be calling to you. You go outside and deliberately walk into the swarm. To your surprise, the locusts part to allow you to enter their midst. They do not touch you. Your presence creates a path of light within the dark swarm. They do not bother you, and you do not bother them–they simply continue in their single minded devotion to finding the next green patch to devour. You are surrounded by locusts, you can see nothing but locusts, and yet you are untouched by them. They do not buzz like bees or whine like mosquitoes; you hear only the pleasant, slight swish of their flight. You begin to spin among them–a crazy dance of delight among these otherwise terrible creatures. They take no notice–they move forward to their next food stop as you joyously spin among them.
Positive and negative experiences are inextricably joined. We are grateful for light because we know the dangers of darkness. Food satisfies our hunger, only because we experienced the hunger in the first place. We treasure friendship because we have experienced loneliness.
Parashat Bo provides descriptions for only the last three plagues of the series of ten that were brought upon the Egyptians. The 15th-century commentator Abravanel suggests that there is a shared theme of darkness in these last three plagues: the darkness caused by the locusts; darkness itself as its own plague; and the slaying of the first born which occurred at midnight, in darkness. Out of the darkness of the last three plagues comes the pivotal moment in Jewish history when we are released from bondage, and given the opportunity to become a people.
Jewish tradition does not take lightly the knowledge that Israelite freedom was bought at the expense of the Egyptian people's suffering. In telling the story of our release from bondage at the Seder table, we spill some wine out of our overflowing cups to remember the Egyptian suffering. That act symbolizes a spiritual choice. We do not deny the difficulties of history. We do not deny the hard parts of reality. Yet we help create and change that same reality by projecting our joyous spirit upon it. The recognition of the pain that led to freedom allows us to celebrate that freedom even more fully, without rejoicing in our own pain or the pain of others.
Understanding the terrifying consequences of a plague of locusts does not negate our enjoyment of a moment of beauty in their presence. So too allowing ourselves to fully experience the joy of
Sara Cohen
Parashat Bo, 2015
מהן ציפיותיי ממנהיגוּת בישראל?
לעמל לאחדות, סולידריות וחיזוק העם היהודי יחד עם הגנת זכויות עמים אחרים – כשם שמשה רבינו נלחם בעד עמו כשהוא ראה מצרי מכה איש עברי, וכשהגן על בנות מדין כשגרשו אותן מן הבאר.
להכיר בגבולות הכוח – כשם שמשה רבינו פעל עד יומו האחרון כעבד ה׳ למרות העונש הקשה שקיבל בעקבות הקאתו בסלע.
לטפח מגוון קולות בחברה – כשם שמרים הנביאה לקחה את התוף בידה והרימה את הקול הנשי בעקבות קריעת ים סוף.
האם זה הוגן לצפות מהמנהיגים והמנהיגות של ימינו להיות כמו משה ומרים? הרי מרים היתה הנביאה הראשונה – חלוצה במנהיגות נשית. ואילו משה היה אחד במינו, ככתוב: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה …״ אולי זה לא מציאותי. אך לנו הזכות והחובה לדרוש ממנהיגוּתנו סולידריות עם ישראל יחד עם הגנה על זכויות כל אדם, לטפח את הקולות המודרים ולהכיר בגבולות הכוח, כפי שלמדנו ממשה רבינו ומרים הנביאה.
What to expect from Jewish Israeli Leadership?
To work tirelessly for the solidarity and strengthening of the Jewish people, while acnowledging the rights of other peoples- as did Moshe Rabeinu when he fought against the suffering of the people of Israel, when he saw an Egyptian man beating a Hebrew man, and as he protected the daughters of Midian when they were chased from the well.
To recognize the limits of power – just as Moshe Rabeinu carried out Gods' commandments until the very last day of his life, despite the severe punishment he received for hitting the rock in the desert.
To nurture diversity – as Miriam the prophetess created a space for the female voice when she took her drum and led the women in dance and song at the splitting of the Red Sea.
Is it fair to expect today's leaders to be like Moses and Miriam? After all, Miriam was the first prophetess – a pioneering leader, and Moses was one of a kind in all of Jewish history, as it is written: "And no other prophet arose in Israel like Moses…" No, we cannot expect today's leaders to be just like Moses and Miriam. But we have the right and the obligation to demand from our leaders to combine working for the solidarity of the people of Israel with the protection of the rights of all people, to nurture excluded voices, and to recognize the limits of power, as did Moses and Miriam.
בשנה האחרונה ללימודיה, באחד מבתי הספר היוקרתיים ביותר בארה"ב למשפטים, אחותי הגדולה התארסה לסטודנט לרבנות. מיד כשהם שמעו על האירוסין, קרובי וחברי המשפחה התחילו להגיד לה "או, אז תהיי רבצין?" אחותי היתה מחייכת חיוך מזוייף ואומרת בטון של מתיקות מזוייפת "לא, אני הולכת להיות עורכת דין."
כשעליתי ארצה זמן קצר לאחר מכן, והתחלתי לספר את הסיפור הזה, הבנתי שהמונח ל"רבצין" בעברית זה "רבנית." הבנתי עוד שבארץ התפקיד של "רבנית" הוא תפקיד מוכר ליהודים רבים- חילונים ודתיים כאחד, וזאת אפילו יותר מאשר בקהילות היהודיות בחו"ל. הסיבה לכך היא שמחייבים כלות לפני חתונתן להגיע לשיחות על חיי המשפחה עם הרבנית. לא רק המונח והתפקיד ברורים כאן בישראל- גם הדרך להגיע למעמד. רבנית היא אשתו של רב. יש רבניות מוערכות מאד, מלומדות מאד, חכמות מאד- אך הדרך בה הן הפכו ל"רבנית" היתה להתחתן עם רב.
היום, כאשר אני אומרת לאנשים שאני סטודנטית לרבנות, אנשים אומרים לי- "אה, אז תהיי…רב..ר..רבנית?" להרבה מן האנשים שאני פוגשת ביום יום לא ברור איך קוראים לרב שהיא אישה. קיימת תחושה ש"רבנית" זאת לא המילה הנכונה, אך "רב" גם כן לא נשמע נכון. אם כך, מהי בעצם המילה?
בארה"ב, שם יש כמובן הרבה יותר נשים שהן בעלות הכשרה רבנית מאשר בארץ, הדבר יחסית פשוט. "רביי" היא מילה לא מגדרית. אפשר להיות בקלות "רביי משה לוי " או "רביי אסתר לוי." אך בשפה העברית, שבה כל מילה צריכה להיות זכר או נקבה, יש סיבוכים. ישנן רבות בישראל שבחרו להשתמש בתואר "רב" וישנן רבות בישראל שבחרו להשתמש בתואר "רבה." מעניין שאחד ההבדלים המובהקים בין רב גבר ורב אישה הוא הצורך לבחור בתואר המתאים. למרות שישנם רבנים – גם גברים וגם נשים- המתמודדים עם הדילמה של איך הם רוצים שאנשי הקהילות שלהם יקראו להם, בדרך כלל הדילמה של גברים הוא בקשר לשם פרטי או שם משפחה. בעולם שנעשה פחות פורמלי עם הזמן, שואלים האם זה נכון שמישהו יקרא לרבו- הרב כהן או הרב משה? אך אין לרבנים גברים דילמה לגבי התואר עצמו. כולם יודעים שרב זה רב. לא כך לגבי נשים ברבנות.
"בחרתי להשתמש בתואר רב", אמרו לי מספר רבנים נשים, "מפני שלא רציתי שאף אחד יחשוב שיש אפילו הבדל אחד הכי קטן ביני לבין העמיתים הגברים שלי-לא בדרך שהוכשרתי ובטח לא בסמכות שהתואר מעניק לי." עוד נשים סיפרו לי שהן בחרו בתואר רב, כי אף אחד לא יודע מה זה רבה. מישהי אמרה לי לא מזמן שאין מילה כזאת "רבה" בעברית. לטענה הזאת דווקא כבר יש תשובה סמכותית. האקדמיה ללשון פירסמה ש"נראה שהמילה רַבָּה כבר מצאה לה מהלכים בציבור כצורת הנקבה של רַב." למרות זאת, כשאני משתמשת במילה "רבה," יש אנשים שמגיבים בדרך שבה אני מבינה שנראה להם שזאת מילה מוזרה, ללא משמעות, ג'יבריש, שטויות. פעמים רבות התגובה לא קשורה לעמדה כלפי נשים ברבנות, אלא לכך שהמילה פשוט נשמעת מוזרה.
מצד שני, גם "הרב אסתר" לא נשמע נכון בעברית. ועוד, כשהדבר המאולץ הזה יוצא מהפה של מישהי כמוני, שלא נולדתי עם עברית בפה, אנשים חושבים שזו פשוט טעות לשונית כי אני לא יודעת איך לדבר עברית נכון.
יש רבות שבחרו ב"רבה" במקום "רב" דווקא כדי להדגיש את ההבדל. אוהבים את זה או לא, אישה מביאה משהו לא גברי לרבנות, הסתכלות לא גברית, חוויות לא גבריות, מבט לא גברי.
העולם היהודי מתכונן עכשיו לימים הנוראים. אנחנו נמצאים בתקופה שנקראת "לפני החגים". תקופה שבעקבותיה מגיעה "תקופת החגים," שבעקבותיה מגיעה תקופת "אחרי החגים." בעולם היהדות הליברלית אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת שנקראת "בין ההסמכות." לפני זמן קצר חגגנו בטקס ההסמכה של רבות חדשות ורבנים חדשים בתנועה המסורתית, ואחרי החגים נחגוג את ההסמכה של רבנים חדשים ורבות חדשות בתנועה הרפורמית. ייתכן שהנשים שהוסמכו ויוסמכו התלבטו ועדיין מתלבטות בנושא התואר "רב" או "רבה." אך, תדעו לכם, שלא משנה אם הן בוחרות להשתמש בתואר "רב" או "רבה"—התוצאה היא זהה. הרבנות כבר איננה פריבילגיה לגברים בלבד. בימינו, נשים לא צריכות להתחתן עם רב על מנת להשפיע על הרבנות. הן עושות את זה בזכות עצמן.
שרה כהן
ספטמבר, 2016
אלול , תשע"ו
תושבות ותושבי חבל אילות שלום,
התבקשתי להתייחס לקשר בין הגדיד לבין המסורת היהודית.
בחרתי לרשום את התייחסותי בפורמט של "שו"ת"- שאלה ותשובה. במשך ההסיטוריה היהודית שו"תים (שאלות ותשובות) עזרו ליהודים להבין איך ליישם את ההלכה במצבים חדשים שהתפתחו עם הזמן. השאלות והתשובות נכתבו בתור אגרות משואל לחכם או רב, שבדרך כלל לא גר קרוב לשואל. וכך, נוצר מאגר של שות"ים בכתב. נשמר קבצים רבים עתיקים של שאלות ותשובות שהיום לא רק משמשים אותנו לענות על שאלות הלכתיות, אלא משתרים אותנו בתור מקור היסטורי יוצא מן הכלל. הסטורינונים משתמשים בשו"תים במחקר במגוון נושאים גם לא קשורים להלכה או ליהדות בכלל, מפני שהשאלות מעידות על המציאות החברתית, התרבותית, המשפטית, ותרבותית במקום של השואל. מפני שהיהודים היו מפוזרים בכל העולם, סיפרות השות"ים היא אוצר אדיר של התרבות היהודית במשך הדורות.
שאלה: מה הקשר בין גדיד תמרים למסורת היהודית, והאם יש חובה למגדלי תמרים לציין את תחילת הגדיד?
תשובה:
הקשר למסורת היהודית ותמרים באופן כללי מתועד וידועה.
הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" מופיע מספר פעמים בתנ"ך. (שמות ג,ח, במדבר ט"ז, יג, ישיעהו ז,כ"ב.) הביטוי היא דרך לשבח את את ארץ ישראל, ארץ המובטחת. דבש הוא אחד משבעת המינים: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ." (דברים ח, ח) רוב החוקרים והפרשנים סוברים שכוונת המילה "דבש" בתנ"ך לרוב היא דבש מתמרים, ולפעמים לתמר עצמו, ולא לדבש מדבורה. מפורסם בין המפרשים האלו זה רש"י המאיר בפירושו על מסכת ברכות בתלמוד הבבלי שכל פעם שהמילה דבש מופיע בתנ"ך מדובר על דבש של תמרים או על הפרי תמר. (ברכות מ"א,ב)
אין ספק שעץ התמר הוא מרכזי בתרבות היהודית: תמר הוא אחד משבעת המינים, ולולבים משמשים במצוות ארבעת המינים בסוכות. אך המילה "גדיד" לא מופיעה בתנ"ך, לאומת הפועלים "קצר" בקשר לחיטה ושעורה, "בצר" בקשר לענבים, ו"קטף", המתייחס לפעולה כללית יותר. מעבר לפועלים האלו שמופעים בתנ"ך, נוספו מילים לאסיף פירות מלשון חכמים. הגדיד שלנו היא אחת ממלים אלו שמופיעה בסיפרות חז"ל. הפעלים גדר וגדד מופיעים שניהם בכתבי יד של ספרות חז"ל לציין קטיף תמרים. כנראה שהאות "ד" והאות "ר" התחלפו בכתב בגלל דימחון בצורה שלהן.
בתלמוד הבבלי יש לנו ברייתא (אמריה מתקופת התתנאים שלא מיפיעה במשנה) שמזכירה את הפועל "גודר" בקשר לתמרים: "פועלין שהיו אורין בתאנים וגודרין בתמרים ובוצרין בענבים ומוסקין בזיתים – הרי אלו אוכלין ופטורין" (בבא מציעא פט ע"ב). בגמרא גם מזיכרים את המילה גודר בהקשר של המלאכות האסורות בשבת: "הקוצר והבוצר והגודר והמוסק והאורה – כולן מלאכה אחת הן" (בבלי שבת עג ע"ב).
בנוסף למרכזיות של תמרים בתרבות שלנו, קיימת במסורת היהודית חובה לציין ההתחלה וסוף של עונות אסיף פירות. בחג השבועות באביב, אנחנו מזיכירם את המצווה של הבאת ביכורים, הפירות הראשונים, לבית המקדש בירושלים, כסימן של הודיה ובקשה להמשך עונה חלקאית מוצחלת. בימינו, בהעדר בית המקדש, מסורת הביכרוים התחדשה בצורה ענפה ויפה בישיבוים החלקאים במדינת ישראל, ובמיוחד בקיבוצים. מי מתושבי חבל אילות לא מכיר את טקסי ביכורים היפים שלנו: שירים, ריקודים, ותהלוכת כלים חקלאים מקושטים ועוד דרכים יצרתיות לסמן את חזרתנו לחקלאות בארץ ישראל. במסורת, בסוכות אנו מציינים את סוף האסיף של התוצרת החלקאית עם ישיבה בסוכה שבדרך כלל גגו מורכב מכפות תמרים.
מה לעשות שעונת הגדיד בערבה בדרך כלל מתחילה הרבה אחרי שבועות, ומסתיימת אחרי סוכות. האובדה הזאת לא פותרת אותנו מהרצון לציין תחילת הגדיד! הגדיד תופס מקום מרכזי באזורינו ובחיינו- הן בזמן, דאגה, וחששות של המגדלים והן בתשתית הכלכלית של כל חבל אילות.
סיכום :
לאור חשיבות עצי תמר במסורת היהודית, ובתשתית הכלכלית בערבה הדרומית, ולאור חתחדשות של מנהגים עתיקים שבמקור הביעו קשר עמוק בין היהודים והיהדות והאדמה והחקלאות, חשוב לנו לציין דרך אירוע שאוסוף את כל תושבי חבל אילות לשמחה המלוובה בתקווה לגדיד מוצלח. מסורת ה"מנערת" שהתפתחה בחבל אילות היא דוגמה למופת של התחדשות מסורת שמצייינת בו זמנית את המקום המרכזי של חקלאות בימי קדם, וגם את ההתחדשות של החלקאות בימינו בארץ ישראל. עלינו לשמוח כל שנה מחדש ולזכור שזאת זכות להשתתף בפרויקט החתחדשות חלקאות בארץ ובהתחדשות המסורת היהודית במדינת ישראל.
הרבָּה שרה כהן
רבָּת מועצה איזורית חבל אילת
