נטלי לסטרגר

כך מגדירה נטלי לסטרג'ר את ראש השנה. כעת היא נזכרת בכל עשרות ומאות הפעמים בחייה שבהן עמדה למשפט.

היום הרת עולם.
היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם.
אם כבנים אם כעבדים.
אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים.
ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו.
ותוציא לאור משפטנו, קדוש.
(מתוך תפילת ראש השנה)

פעמים רבות בחיי עמדתי למשפט.
במשפט הפומבי הראשון שלי הייתי נוכחת-נפקדת. הוא התרחש שניות אחדות אחרי שהגחתי לעולם: מדדו אותי, שקלו אותי, הגדירו אותי, בחנו אותי, החליטו למי אני דומה ומה ייצא ממני. ובעיקר – איך "אני" ביחס ל"אחרים". לא הייתה לי זכות תגובה – רק בכיתי.
כל התינוקות בוכים. וגם אני.
– – – ואולי הם בוכים כי זה הדבר הראשון שעושים להם: שופטים אותם מבלי שעשו דבר?

■

מאז ועד היום עברו למעלה מ-50 שנה. עמדתי במאות, ואולי באלפי "משפטים" – חלקם קשים יותר וחלקם פחות. אך בכולם נכחה השיפוטיות שלי. ושל אחרים: כוחנית, מקטלגת, יוצרת תבניות, בונה אך גם מחריבה עולמות, לא סולחת ולא סובלנית

■

זכור לי משפט פומבי אחד דרמטי שהתרחש לפני שנים, בכתה ד': אני, עולה חדשה, עומדת מול כיתת ילדים ישראלים, שלא הייתה להם שום כוונה להקל על קשיי הקליטה של "הילדה מצרפת". כל מילה שאמרתי, כל שמלה שלבשתי, כל חיוך שחייכתי – זכו לתגובות נחרצות. כל מבט עיניים, כל תנועת שפתיים, כל פסיעת רגליים – נידונו להערות בוטות.
שוב שפטו אותי וקיטלגו מבלי לשמוע, מבלי להבין. ושוב בכיתי.

■

אבל זה עוד כלום לעומת המשפט האמיתי הראשון שלי, שהתרחש כשהייתי בת 11.
ראש השנה, 'יום המשפט הבינלאומי': 'היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם'. גם אותי. עמדתי למשפט לפני מלך מלכי המלכים. זה משפט! זה שופט! מוניתי להיות הסנגור והנאשם בו זמנית. ממש פחד אלוהים… נידמה כי באמת חשבתי שיושב לו שם מעבר לאופק "בית המשפט של מעלה" ובודק אחת לאחת את טענותיי, וכך עומדים להם מלאכי השרת בפנים רציניות מסביב לכיסא הכבוד ושופטים את כל יצורי העולם. וגם אותי, ילדה קטנה בת 11: "דעי מאין באת, לאן את הולכת ולפני מי את עתידה ליתן דין וחשבון!".
ועמדתי שם, חרדה לגורלי, לגורל משפחתי, מי לחיים ומי למוות – ושוב אני בוכה, כי מה כבר יש לילדה קטנה לומר מול הפמליה של מעלה?
הבטחתי אז לא לשקר יותר, ולא לצחוק יותר על אחרים, גם לא להתחצף, ולא להעליב ולא להלשין. הבטחתי לשמוע בקול ההורים והמורים, לא לקלקל, ותמיד להיות נחמדה לאחותי הקטנה. הבטחתי להכין תמיד שיעורים ולא להעתיק במבחנים – הבטחתי להיות בסדר.
האם קיימתי? – – – מה שבטוח שהשתדלתי.

■

ומאז, שנה אחר שנה, חוזר "יום המשפט הבינלאומי". תאריך קבוע, הרכב השופטים קבוע.
ורק סעיפי האישום משתנים. נידמה כי עם השנים הם נעשים חמורים יותר, קשים יותר, מורכבים יותר. ועבודת הסנגוריה שלי הופכת לכמעט בלתי אפשרית. האמנם??

■

במשך שנים הייתי עסוקה בלחפש את הצודק. את הישר. את ה"בסדר": אחרי שלא קיבלתי תשובות מוחלטות בבית הוריי, הלכתי לרעות בשדות אחרים. ניהלתי אינספור שיחות עם נציגיו הלא-רשמיים של אלוהים עלי אדמות. רציתי לדעת "איזוׁהיא דרך ישרה שיִבוֹר לו האדם" [1]. שאלתי, הקשיתי, תהיתי, עיינתי. חיפשתי במגדלי השן ובמעמקי הפילוסופיה והמוסר מהי 'האמת' האחת שהאדם המעולה מצווה לילך בה. רציתי להיות בסדר,וצודקת, תמיד.
ובעיקר רציתי שביום פקודה אוכל להגן על עצמי מפני הכעס והביקורת של העולם. הזה והבא.

■

והנה, בשקט בשקט היא הגיעה אלי. זחלה לתודעתי בענווה, חדרה לתוכי- ובעצם מסתבר כי הייתה פה כל הזמן: "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירים את רוע הגזירה".
הייתה – ולא ראיתיה. אחרי שנות מסע ותלאות הזמן והדרך, משהו בי איפשר קריאה אחרת, משחררת, של אותן המילים ששיננתי מידי שנה במשך כל כך הרבה שנים:

"ותשובה": ראשית ישנה התשובה – השיבה לעצמי, לשורש נשמתי, בלי לעשות חשבון לעולם ובלי "מה יגידו", אלא רק חשבון פנימי אינטימי, ביני למחזיר נשמתי. "שלום. קוראים לי נטלי. מה שלומך. איך עברה עליך השנה? מה היה טוב? איפה היה קשה? מה תכננת? איפה כשלת? כאב? שמחת?". פעם בשנה–דו"ח שנתי. ביצוע מול תכנון. אני שבה להזכיר לעצמי איפה רציתי להיות. ואיפה אני עכשיו. לטוב ולרע…

"ותפילה" – ומאי 'תפילה'? התפילה היא התקווה. האמונה שמחר יכול להיות אחרת. מתוך השיבה לעצמי וקבלת עצמי גם במעידות ובמקומות הקשים, מתוך התבוננות כנה בכשלים כמו גם בהישגים – חוזר הרצון לעשות. לתקן. לשכלל. להתפלל.
"וצדקה" – לא צדק אלא צדקה. לא מידת הדין אלא מידת הרחמים. "זה בסדר להיות לא בסדר". זה לא אוטופי אבל אנושי. לא לשיפוטיות אני זקוקה כי אם לחמלה. לחסד. וקודם כל כלפי עצמי. מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה. ואם רבה אמונתך שלך בי– אז גם אמונתי שלי בעצמי בחמלה תחזור.
וכך, בכל ערב ראש השנה אני משתדלת לזכור, ולשוב, ולהתפלל ולא לשפוט: לא את עצמי, ומתוך כך גם לא את האחרים.
אז, ורק אז אני מצליחה להעביר את הרוע מהגזירה.
כי להבדיל מהרוע, הרי שהטוב הוא אינסופי, הוא התקווה, האמונה, האהבה.
הטוב הוא האלוהים.

שנה טובה

[1] פרקי אבות, פרק ב', משנה א'

כ"ט בנובמבר 1947.
ירושלים תחת שלטון המנדט הבריטי. באו"ם מתקבלת הצעת החלוקה. על פי ההצעה יחולק שטחה של ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ירושלים תהיה עיר בינלאומית הנשלטת בידי מושל מטעם האו"ם ומועצת תושבים. מיד לאחר ההחלטה פורצים קרבות בירושלים ובערים המעורבות, ביישובים היהודיים ובצירי התנועה בכל רחבי הארץ. בתום מלחמת השחרור מחזיקה ישראל בחלקה המערבי של העיר ובהמשך מכריזה על ירושלים כבירתה של המדינה הצעירה. במשך 19 שנה נותרת ירושלים הבירה כעיר חצויה. "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה".

כ"ח באייר תשכ"ז.
חודש וקצת אחרי יום הולדתי. נולדתי הרחק ממנה, מירושלים. בפריס. אנחנו בנות ובני גילי, סופרות את שנותינו, כמוה, ירושלים המאוחדת. במהלך אותה מלחמה, שפרצה כאמור כחודש אחרי הולדתי – מלחמת ששת הימים – ישראל מחזירה לשליטתה את חלקי העיר המזרחיים שהוחזקו עד אז בידי הירדנים. או אז לשטחה של ירושלים נוספים שטחים רבים ובהם גם שכונות וכפרים ערבים – כאלה שלא היו בגבולותיה מעולם, מה שגרם בין היתר לכך שהאו"ם לא הכיר ואינו מכיר בסיפוחה של מזרח העיר.

בהתקרב כ"ח באייר מידי שנה, לובשת העיר את שמחת איחודה. אך למעשה, למרות שחרורה ואיחודה המוניציפאלי – קשה שלא להבחין שירושלים נותרת מחולקת. מערב העיר נחשב לשטח יהודי בעוד יהודים שמתגוררים במזרח העיר מוגדרים "מתנחלים" בעניים זרות – כאילו אינם גרים בלבה של בירת ישראל.

מספרים על עיר ששיעור החרדים והערבים באוכלוסייתה הולך וגדל בהתמדה, וכבר אינה מהווה בית טבעי לעם ישראל על כל פלגיו. הכתבות במדיה מתארות עיר אשר חצויה בין מזרח ומערב, עיר שבליבה חומה לאומית, רעיונית ומגזרי שלפעמים נידמה שלעולם לא תוכל ליפול. האם ירושלים, עיר-שלם, העיר שמסמלת אחדות, אכן חצויה?

למה ירושלים תמיד שתים? – שואל יהודה עמיחי?
לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה
וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע
בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִי לְמַעְלָה
וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה.

וְלָמָּה יְרוּשָלַיִם בְּלָשוֹן זוּגִית כְּמוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,
אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת רַק בִּירוּשָל אַחַת,
כִּי אֲנִי רַק אֲנִי אֶחָד וְלֹא שֲנַיםִ

למה ברבים? שואל עמיחי, למה אי אפשר להסתפק באחת?
במדרשי חז"ל ירושלים מוצגת כמעט תמיד כנקודת חיבור – המאחדת את ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה, מחברת בין יראה ושלום, מתבטאת בין אדם לאלוהיו וגם בין אדם לחברו, מדברת אל המח ונוגעת בלב, ירושלים של העבר וזו של העתיד – 'עיר שחוברה לה יחדיו'.

דומה שיש בירושלים כמיהה ויכולת, רצון וכוח, שחותרים ללא לאות לאחד ולחבר בין חלקים שונים, ואם בכל זאת הפירוד גובר, העיר אינה עומדת בכך; מאליו מתרחשים הקרע, החלוקה, החורבן.

כך היה במאה ה-6 לפני הספירה, בידי נבוכדנצר מלך בבל.

כך קרה בשנת 70, ע"י האימפריה הרומית.

קטסטרופה היסטורית – כינה זאת עגנון, בנאומו של ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל לספרות, 1966 :
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים, וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. בזכותה של ירושלים כתבתי את כל אשר נתן השם בלבי ובעטי…"

אז איזו ירושלים יש לנו, אחת או שתיים?
60 אחוזים מחיי , התגוררתי בירושלים. התהלכתי בה באהבה, בגעגוע.
נישאתי בה, ילדתי בה את ילדיי. שם נולדו גם נכדתי ונכדיי. בה ידעתי שמחות ומשברים, אהבות ודימדומים. קניתי בה חכמה בינה ודעת, התהלכתי בין אלוהים לאדם, כל אדם. נלחמתי בעבורה, למען שלומה, למען תיקרא קריית צדק עיר שלום, באמת. למען יהיה בה מקום לכל אדם, עיר עולם – כך אני חולמת.

ירושלים שלי היא הרבה יותר משתיים, ולמדתי לאהוב אותה על כל פניה ומימדיה.
ונשבעתי בשבועת הדורות לעולם לא לשכוח את מחוייבותי, מחוייבותינו, להעלותה על ראש שמחתינו – ודווקא בעת הזאת. על כל המורכבות שבזה. עד שתיקרא עיר צדק, עיר שלום, קרייה נאמנה – ובאמת.

ארבע פרשיות וחג מואר אחד יש באמתחתו של חודש כסלו, ולא פחות בחודש העוקב – טבת – ונידמה כי אין בלוח העברי מועד כראש חודש טבת החל בחג החנוכה – המכנס מימינו ומשמאלו ומעלה על נס, תרתי משמע, דמויות נשיות כה רבות, אם בשמן ואם לא. ומי הן הנשים הללו?

תחילה פגשנו בהן בפרשת 'ויצא' ובה סיפור נישואיו של יעקב ללאה ורחל, לצד – זילפה ובלהה, המביאות לעולם את שניים עשר בני יעקב. נכיר גם את ביתו היחידה של יעקב, העומדת במרכז פרשת 'וישלח' בה מסופר על "מעשה דינה": דינה, הזוכה לכינוי המשפיל בפי רש"י "יצאנית בת יצאנית" [1] , יוצאת לפגוש את שכנותיה בנות הארץ, נחטפת ונאנסת ע"י שכם בן חמור החוי, המושל באזור המבקש לאחר מעשה לשאת את דינה לאישה . משאלתו זו לא תתממש, שכן עתיד הוא להירצח על ידי שמעון ולוי – אחי דינה. ודינה? היא -לפי המדרש- מתעברת ונושאת בבטנה את פרי האונס, מגורשת מבית אביה ושמה פעמיה למצרים [2] . את בִּיתָה אסנת תלד שם ועוד נחזור אליה תיכף. אך שכם אינו היחיד האונס נשים: בעוד יעקב מתאבל על מות רחל אשתו, "וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו" [3]. והארץ במקרה זה לא רעשה…
ואם לא די בכך הרי שתבוא פרשת 'וישב', ותגולל בפנינו את סיפור יהודה המבקר אצל 'זונה' על אם הדרך, המתבררת בדיעבד כתמר כלתו: תמר– אשר מאסה בהבטחותיו של יהודה בדבר נישואיה לשילת, עושה מעשה, ומצליחה להערים על יהודה חמיה, מתעברת ממנו ויולדת את פרץ וזרח: נדגיש כאן כי הללו יהיו בניו-נכדיו היחידים של יהודה. מצאצאיהם, תוך כמה דורות, עבור דרך עובד, רות, נעמי ובועז יגיע אלינו דוד המלך.
אישה נוספת המוזכרת בפרשה זו הינה – אשת פוטיפר: אמנם אין לה שֶם אך תרומתה לעלייתו של יוסף לשלטון מסתברת כמכרעת בדיעבד.
הדמות הנשית האחרונה בספר בראשית מופיעה בפרשת 'מקץ' היא אותה אסנת בת דינה הנישאת ליוסף, אחי אמה, במצרים ויולדת את אפרים ומנשה – שניים מחשובי שבטי ישראל- הנכדים היחידים הזוכים לברכת יעקב ובהם מתברכים ילדי ישראל בכל ערב שבת בפסוק "ישימכם אלוהים כאפרים וכמנשה" – מאז ועד היום.
ספר שמות יפתח עם רשימה מכובדת לא פחות של נשים – אשר הביאו במעשיהן לגאולת ישראל ויציאת מצריים.
בין אם אלה המיילדות העבריות, שפרה ופועה , בין אם בת פרעה – המורדת בגזרות אביה, ובין אם אלו מרים הנביאה ויוכבד, אחות ואם משה – שעתיד להושיע את עמו.
ובתווך-חג החנוכה: כמו במצוות ארבע כוסות בפסח, ובמצוות קריאת מגילה בפורים, גם במצוות הדלקת נרות חנוכה, מציינים חז"ל את חיובן של נשים במצווה "שאף הן היו באותו הנס".
וכך מובא בתלמוד[4] : "אשה ודאי מדליקה דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס":
רש"י במקום מפרש: 'היו באותו הנס' – שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס".
אם רש"י צודק הרי שצריך להלחין מחדש את כל שירי החנוכה הנהוגים במקומותינו: לא עוד "כד קטן", לא עוד "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" – אלא אמרו מעתה – "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו לנו נשים".
נשים אמרינן? וכי ביותר מגיבורה אחת עסקינן? אכן, וחכמים נותנים להן שמות: האחת –אשה אלמנה ושמה יהודית [5] אשר בתחבולות נשיות מביאה לעריפת ראשו של הצורר היווני ולניצחון ישראל על אויביהם. או בגרסה השנייה: האחות החשמונאית, המכונה 'בת יוחנן כהן גדול' או 'חנה בת מתתיהו כהן גדול' [6], כלה צעירה ויפה הנדרשת 'לבלות' את ליל כלולותיה עם ההגמון תחילה, כחלק מהגזירות הנוהגות על-ידי השלטון היווני באין מפריע. ביום המיועד מופיעה האחות עירומה בפני באי החתונה, מעוררת תדהמה וזעם, ואז נושאת נאום חוצב להבות כנגד צביעותם של המנהיגים, אם מבני הכהנים ואם חכמים- נאום המדרבן את אחיה המקבים לקום ולעשות מעשה, להגן עליה ועל יתר הנשים ולא לאפשר את המשך האונס וההשפלה אשר היו מנת חלקן בימים ההם. נאומה של חנה מחולל את המפנה, אשר יביא בסופו של דבר לניצחון המכבים על היוונים , ולעם ישראל הייתה תשועה גדולה.
תנו רבנן: בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה באלוהי ישראל, מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם. ועוד גזרו: שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו שאין לשונאי ישראל חלק באלוהי ישראל, הלכו ישראל ומכרו שוריהם.
ועוד גזרו עליהם: שיהיו בועלין נשיהן נדות הלכו ישראל ופרשו מנשיהן. ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואח"כ תחזור לבעלה. ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חדשים.
עד שנשאת [חנה] בתו של יוחנן כהן גדול: כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה.
אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו??
כיון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון, מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכינור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון.
כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול, וציווה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו. והרגו שריו ועבדיו ודרסו היונים עד גמירא חוץ מעיקר המלכות. וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל.
יצאה בת קול ואמרה : נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא (ניצחו הצעירים שהלכו להילחם באנטיוכיה) וחזרו אותו בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים.

(מדרש לחנוכה, בית המדרש חדר א' צד קל"ב מכ"י לפסיא, מובא בי"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד קפה).

בקהילות צפון אפריקה נהגו לחגוג הערב ממש, ראש חודש טבת, משום כך, את חג הבנות "עיד אל בנאת'". ורבו המנהגים והאופנים שתכלית כולם הייתה: לשבח ולהלל ולהודות לגיבורות העבר, לכבודן ולכבוד המורשת שהותירו לנו.

על שום אותן גיבורות בכל הדורות ,שהעזו ולא הלכו בתלם, שמרדו במוסכמות הפטריאכליות ולא קיבלו בהכנעה את עיוות הדין עליהן, ומעל הכל, הזכירו והעלו על נס את חובתינו לראותן ולכבדן, כמו גם כל אדם הנברא בצלם אלוהים באשר הוא, על שום הדוגמא האישית שהציבו לנו, שלא שתקו, שלא נכנעו להדרה, לפגיעה ולהשתקה—אז לכבודן, לפחות בחג החנוכה , לאורן נלך, נשים גיבורות, אמהות האומה, ונעלה את פועלן על נס.
על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו לנו נשים.

חנוכה שמח ומלא אור גבורה ושמחה.

[1] רש"י בראשית פרק לד ,א': 'בת לאה '- ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (ל טז) 'ותצא לאה לקראתו' ..וכאמה כן בתה."
[2]  פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק לה: "…וכלם נולדו וזוגו עמו חוץ מיוסף שלא נולדה זוגתו עמו שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה…"
[3] בראשית פרק לה, כ"ב : "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:
[4] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ג, עמוד א'
[5] ספר יהודית הוא אחד מהספרים החיצונים הנקראים ויש בו 16 פרקים. ב"מעשה יהודית", אייזנשטיין, ע' 204, אוצר המדרשים.
[6] מדרש לחנוכה, בית המדרש חדר א' צד קל"ב מכ"י לפסיא, מובא בי"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד קפה).