The Masorti movement has gone through a challenging process during the last ten years in establishing its views on how to involve LGBT Jews in the Community. The question has always been “how”, not “whether”, as we all agree that LGBT Jews must be welcomed into our communities as they are, be loved and respected
The main two issues are Rabbinical Ordination for openly gay students and commitment ceremonies (weddings or similar) for gay couples.
The question on Ordination is never whether a gay Jew is a good person, or about his or her intellectual capabilities. The main obstacle is the familiar verse in Leviticus prohibiting homosexual relations. The view of the opponents of Gay Ordination is that a rabbi should be an example for his/her community and as we wouldn’t ordain a person who violates Shabbat in public (therefore transgressing a biblical commandment) we cannot ordain a person who publicly violates the prohibition against gay sex. As an individual he/she can do whatever he or she wants and still be a cherished member of our congregations, as all Shabbat transgressors (and let’s be honest, we have many of those) are welcomed.
Many proposals have been written about how to allow worthy gay students to become ordained. The main responsa on the matter was written by Rabbis Elliot Dorff, Daniel Nevins and Avram Reisner under the title of “Homosexuality, Human Dignity and Halakhah”. These Rabbis limit the biblical prohibition of Leviticus to anal sex, classifying all other kinds of sexual contact between persons of the same sex as Rabbinical Enactments. These decisions of the Sages can be annulled by the principle of “Kevod Habryot”, “The Dignity of Human Beings”, if the situation causes pain and suffering to people. Therefore, these Rabbis established that a gay Jew can be a good example for his community, as his or her sexual orientation is not in violation of any commandment per se, as there is only one specific problematic sexual behaviour. On this basis, all Masorti Seminaries, except for the one in Argentina, accept now openly gay students; some of them have been ordained and are working in pulpit and educational positions worldwide.
On the subject of gay marriage and/or commitment ceremonies we have many opinions, however most rabbis accept today that some kind of ceremony should be offered to gay couples. This ranges from ceremonies that lack the main traditional symbols of a Jewish wedding (Huppah, rings, wine, Ketubbah) in order to make clear is a different ceremony; to rabbis that conduct the same ceremony that is done for straight couples with slight changes. A middle ground, which we in the UK have accepted as a model, is the Shutafut ceremony, an Halakhic model based in the Jewish partnership laws, but that enables us to maintain some traditional elements as the Huppah, rings, wine and a contract. This particular ceremony could even apply to a straight couple wishing to choose this over the traditional Kiddushin ceremony.
תיקון ליל שבועות אשל אברהם תש"פ
למה אסור להשתמש בחשמל בשבת?
מצב שבת
האם אלקסה שומרת שבת?
כל נדרי
חתימה טובה, מי ייתן וכולנו ניכתב לשנה טובה, בריאה, שלווה וכמה שיותר משעממת.
חברים, אחד הדברים הקשים ביותר בתור רב קהילה הוא לדעת ההבדל בין מוסר ואתיקה, תחום חשוב מאוד למנהיג קהילה ואולי אחד התפקידים החיוניים שלו הוא להיות מדריך לקהילתו בנושאים אלו; ופוליטיקה, נושא שאין לו מקום בבית הכנסת כי הרי שייך לשיקול דעתם של כל יחיד ויחיד. לפעמים הקו המפריד הוא מאוד ברור, כמו לא להגיד לחברי קהילה שלי בשביל מי להצביע בבחירות שזה עניין פוליטי, או החשיבות של לעזור לאנשים מוחלשים בחברה, שזה נושא מוסרי. אבל לפעמים הקווים מטושטשים יותר ונושאים שלי נראים מוסריים לגמרה, למישהו אחר ייראה כפוליטי ולא מתאים להביא לבית הכנסת.
אם כך, אז השאלה היא למה. למה להסתכן? כי הרי הרבה הרבנים מרגישים תשוקה כלפי נושאים של צדק חברתי ומוסר, אך עדיין לעיתים קרובות אנו מהססים לדבר עליהם עם הקהילות שלנו. סוג כזה של דרשות בדרך כלל מתקבלות בסדר על ידי רוב הקהל, אם כי לפעמים כדעה אישית של הרב, אך לעיתים הן אינן מתקבלות יפה אצל חלק מחברי הקהילה. פעמים רבות, דרשות אלו מרגישות פוליטיות מדי או מעוררות מחלוקת, מאחר שהן עוסקות בנושאים טעונים וקשים.
אז שוב, למה לעשות את זה? למה להסתכן ולעורר כעס אצל חלק מחברי הקהילה? כי אנחנו חייבים, כי אנו מצווים. הליטורגיה והקריאות של יום הכיפורים יוכיחו שזו בדיוק הדרישה של המסורת שלנו.
רוב ההפטרה שאנו נקרא מחר בבוקר מספר ישעיהו קוראת לנו לא להפריד בין התנהגות פולחנית-דתית לבין שיקולים חברתיים ומוסריים. היא ניצבת בניגוד חריף לקריאת התורה, שממוקדת כמעט כולה בפרקטיקה פולחנית, במיוחד בעבודת יום הכיפורים במקדש: אילו בעלי חיים יש להקריב, השעיר לעזאזל ואיך הוא נבחר, חילופי הבגדים של הכהן הגדול וכדומה. בתפילת מוסף נחזור על חלק מהתכנים האלו.
בניגוד לכך, עומדת ההפטרה. בדרך כלל, הרבנים בחרו הפטרות מתוך ספרי הנביאים על ידי מציאת קשר נושאי-תמטי לקריאת התורה, אך הפטרת יום הכיפורים נראית כאילו היא סותרת את קריאת התורה, כשהיא טוענת שהפולחן, ברוב המקרים, חסר משמעות בעיני ה'.
כמה פסוקים כדוגמה:
"כְּג֞וֹי אֲשֶׁר־צְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה וּמִשְׁפַּ֤ט אֱלֹהָיו֙ לֹ֣א עָזָ֔ב יִשְׁאָל֙וּנִי֙ מִשְׁפְּטֵי־צֶ֔דֶק קִרְבַ֥ת אֱלֹהִ֖ים יֶחְפָּצֽוּן"
" לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙ וְלֹ֣א רָאִ֔יתָ עִנִּ֥ינוּ נַפְשֵׁ֖נוּ וְלֹ֣א תֵדָ֑ע?"
"הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהֹוָֽה?"
"הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֒הוּ֒ פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חׇפְשִׁ֔ים וְכׇל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ"
"הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם"
" אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ (…) כְּב֥וֹד יְהֹוָ֖ה יַֽאַסְפֶֽךָ׃ אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיהֹוָ֣ה יַעֲנֶ֔ה (…) אִם־תָּסִ֤יר מִתּֽוֹכְךָ֙ מוֹטָ֔ה שְׁלַ֥ח אֶצְבַּ֖ע וְדַבֶּר־אָֽוֶן".
הפטרה זו באה להפריך בצורה חזקה את הרעיון שיכולה להיות הפרדה בין תחום הפולחן להתנהגות מוסרית. אי אפשר להיכנס ליום הכיפורים מתוך ההנחה שצום ותפילה לבדם יכולים להביא כפרה על חטאינו, ישעיהו הנביא היה מתעצבן על כך. אם נבלה את היום בעיסוק עמוק בפעילויות פולחניות ואז, מחר במוצאי כיפור, נחזור לחיים שלנו כאילו דבר לא השתנה, כאילו חשבון נפש רוחני אינו קשור לאופן שבו אנו מתנהגים בעולם, כאילו בית הכנסת והיהדות שלנו מנותקים מהעולם האמיתי, אז פספסנו לחלוטין את הנקודה. "לעשות" את יום הכיפורים בצורה מנותקת מהבעיות של העולם סביבנו, לפי ישעיהו, זו דרך צבועה ולא מוסרית של לקיים קשר עם בורא עולם.
ישעיהו לא היה לבד, נביאים אחרים ביטאו רעיונות דומים. עמוס השתמש במילים חזקות אף יותר: "שנאתי, מאסתי חגיכם".
בהתבסס על רעיונות נבואיים אלו, אחד הרבנים הגדולים של התנועה שלנו, אברהם יהושע השל, כתב: "ערכם של פולחן ותפילה רחוק מלהיות מוחלט, הוא תלוי בהתנהגות מוסרית, וכאשר אי-מוסריות שולטת, הפולחן הופך למאוס. הנביאים זלזלו בפולחן כשהוא הפך לתחליף לצדקה".
איננו יכולים להגדיר את יום הכיפורים רק כהתעסקות בהתפתחות הרוחנית האישית שלנו. ה' דורש מאיתנו יותר. אנו נקראים להתנגד לפיתוי של האנוכיות של זמננו ולהיזכר בחובות שלנו כלפי אחרים הנזקקים.
הוידוי, שאנו אומרים כמה פעמים לאורך יום הכיפורים, מזכיר לנו את החובות האלו. קל מאד פשוט למלמל אותו, לשיר את המנגינה פה ושם, כי הרשימה כל כך ארוכה ומופשטת לכאורה. אבל אם נקשיב באמת, נגלה מה מבקשים מאיתנו:
על חטא שחטאנו לפניך באימוץ הלב – בזה שאנו מתעלמים מעוני, חסרי בית וייאוש. על חטא שחטאנו לפניך בניצול – כי אנו חיים בנוחות, בזמן שאלו המשרתים אותנו חיים בעוני. על חטא שחטאנו לפניך בשתיקה – שלא אמרנו דבר כשראינו שאנשים נפגעים. על חטא שחטאנו לפניך בצרות אופקים – כי אנו מרגישים את כאבנו בלבד, וסוגרים את הלב שלנו לסבל של הנזקקים והמדוכאים.
המשימה שלנו ביום הכיפורים היא אז לנסות להבחין, לגלות, מה העולם צריך מאיתנו, ולהזכיר לעצמנו שמה שאנו עושים חשוב ומשנה מציאות. מהדבר המקומי ביותר ועד העולם הגלובלי, העולם סביבנו מלא בקריאות לתשומת ליבנו. בכל מקום שבו כל אחד מאיתנו רואה צורך שבידנו להגיב לו, בעיה שנוכל לעזור לפתור, סבל שנוכל להקל בצורה כלשהי, יום הכיפורים הוא היום לזהות את הקריאות האלו ולהתחייב לעשות משהו כדי לעזור. איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתפק רק בהגעה לתפילות, בצום, בשירה, בהכאה על החזה, בעמידה, ישיבה והשתחוות, ולהעביר את השעות עד שנוכל שוב לאכול.
המשנה אומרת באופן מפורסם "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב:טז), כלומר, איש מאיתנו לא יכול לפתור את בעיות של העולם לבדו, אבל אין לנו רשות להפסיק לנסות לעשות את חלקנו.
אנו מעלים פעמים רבות את הדמות של ה' כשופט במהלך החגים, אך במקום לדמיין את ה' כמי שמחליט אם נזכה בחיים או במוות בשנה הקרובה, נוכל להבין זאת במשמעות שה' רואה את מעשינו, דואג להם, ודורש מאיתנו את הסטנדרטים הגבוהים ביותר.
מי ייתן ונשמע ונקשיב לאתגר של ישעיהו – לעולם לא לתת לחיים הדתיים והקהילתיים שלנו להיות מחליף של האחריות המורכבת של תיקון השברים סביבנו, אלא לתת ליהדות שלנו להדריך אותנו, כפי שהיא נועדה לעשות, לתת לנו השראה, לדרך של בניית עולם טוב יותר, עבורנו ועבור כל הבריות.
יזכור
קמאנד קוג'ורי היא משוררת מוסלמית צעירה מבריטניה. פעם ביקשתי ממנה להשתמש בשיר שלה בתפילות של יום כיפור. הסכימה בכבוד. היא כתבה:
"מתתי בגיל המתקדם של עשרים. חייכו, כי העולם לא הספיק לאכזב אותי.
מתתי בגיל הבוגר של תשעים. חייכו, כי חיי היו מלאים ומספקים.
מתתי פתאום – ללא התראה. חייכו, כי לא נאלצתי לחלות לפניכם.
מתתי ממחלה ארוכה. חייכו, כי הייתה לי הזדמנות להיפרד.
לא רציתי לעזוב את העולם הזה. אבל חייכו, כי אני עדיין כאן איתכם.
למה אתם בוכים? האם אינכם רואים שאני מחייכת?"
נעילה
חתימה טובה, חברים יקרים. אנו מתקרבים לתפילה האחרונה של יום הכיפורים – תפילת נעילה, סגירת שערי השמיים. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לבקש סליחה, להתוודות לפני ה' ולעצמנו על חטאינו וטעויותינו, להרגיש נראים, אהובים ונמחלים.
חברי ומורי, הרב גוסטבו סורסקי מאשקלון, סיפר לי פעם סיפור על שערים: מספרים כי בתקופת בצורת, אסף רב אחד מניין כדי להתפלל ולזעוק לה' שיביא גשם. לאחר כמה דקות לחש מישהו באוזנו של הרב שחלק גדול מהמשתתפים במניין הם גנבים ידועים. "לא משנה", אמר הרב, "אם שערי הרחמים לא ייפתחו, יש לנו כבר 'מומחים' שיכולים לפרוץ אותם…"
מוטיב של השער חוזר על עצמו ביום הכיפורים.. אנו משתמשים בו באבינו מלכנו (אל תדאגו, אנחנו סוף סוף נזמר אותו בקרוב). נחזור עליו פעמים רבות במהלך תפילת נעילה. פתח לנו שער בעת נעילת שער. למזלנו, אנחנו לא צריכים 'מומחים' שיפרצו לנו את השערים, כי ה' באהבתו האינסופית נותן לנו את המתנה הנפלאה הזאת שנקראת יום כיפור מדי שנה.
סופר ארגנטינאי בשם אלחנדרו דולינה כתב שלשערים, בפתיחתם ובסגירתם, יש יכולת מופלאה לשנות. שער שאינו נפתח לעולם אינו שער, אלא קיר. שער שתמיד פתוח אינו שער, אלא מעבר. זה מה שהופך את יום הכיפורים ליום הקדוש ביותר בשנה. אנו מאמינים שהיום הזה הוא "עת רצון". יום שבו שערי שמיים נפתחים לרווחה כדי שנוכל להתאחד מחדש עם הניצוץ האלוהי שבוער בלבנו. ולאחר הצום, השערים ייסגרו שוב. זה לא קיר, וזה לא מעבר – זה שער.
יום כיפור הוא היום שבו שמיים וארץ מתחברים ומתאחדים. לפי התורה, שמיים וארץ התחברו פעמיים. הפעם הראשונה הייתה בדור מגדל בבל. הפעם השנייה הייתה בחלום סולם יעקב.
בעניין מגדל בבל התורה מלמדת אותנו שהם אמרו זה לזה: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים" (בראשית יא, ד). לגבי יעקב, נאמר: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יב).
עם זאת, יש הבדל מהותי בנוגע למיקום שערי השמיים. פרופ' אביגדור שנאן מסביר שחזונו של יעקב מציע אלטרנטיבה לאמונה הבבלית הקדומה ששערי האלים נמצאים בשמיים (וזו למעשה האטימולוגיה של המילה "בבל": שער האלים). הבבלים האמינו שרק על ידי עלייה אפשר להגיע לאלים, וששער האלים נמצא ברקיע. סיפור מגדל בבל מספר על הניסיון הכושל של האנושות להגיע לשם. יעקב, לעומתו, מגיע למסקנה ההפוכה. לאחר שהוא מתעורר מחלומו, הוא אומר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי! אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמיים" (בראשית כח, טז-יז).
זה בדיוק מה שאנו מנסים לעשות במהלך עשרים וחמש השעות הקדושות ביותר בלוח השנה העברי. אתמול שרנו פיוט במעריב: יעלה תחנוננו, יעלה קולנו. עם תפילותינו כאן על פני האדמה נבנה סולם שמחבר שמיים וארץ, כמו בחלום יעקב. אבל שער השמיים יהיה כאן, למטה, "במקום הזה"…ביחסים הבין-אישיים שלנו, בקשר שאנו יוצרים עם הקרובים לנו כדי לממש את התכלית שלשמה נבראנו.
ותזכרו את רבי נחמן מברסלב שאמר שעלינו לזכור שביום שבו נולדנו, היה זה מפני שאלוהים החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדינו. לכן, יש לנו את השער הזה הפתוח, חלון ההזדמנויות הזה של 25 שעות שיעזור לנו לגלות מי אנחנו יכולים להיות, ואיך נוכל לנצל טוב יותר את המתנות שיש לנו.
ובאותה דרך שבה שערי השמיים נפתחים במהלך היום הזה, יום הכיפורים מזמין אותנו לפרוץ את השערים הארציים שאנו ניצבים מולנו ואיננו יכולים לחצות. אולי משום שלפעמים אין לנו את האומץ או האמצעים הרוחניים לעשות זאת. כמה שערים אנו לא פותחים מתוך פחד משינוי?
"אני אפתח שער", אומר ה' ביום כיפור. "ומה איתכם?"
השאלה אילו שערים נרצה לפתוח במהלך השנה הקרובה, צריכה להיות חלק חשוב מהחשבון נפש שלנו בימים הנוראים האלה. שערי שמיים ייסגרו אחרי עשרים וחמש שעות של צום ותפילה, אבל שם – מולנו – יעמדו שערים נוספים המתחננים למפתח שיפתח אותם.
ואם אין מפתח, נעשה כמו ה'מומחים'…בכוח! כי רק על ידי חציית השערים האלה יהיה לנו מה שדרוש לצמיחה שלנו כבני אדם, כיהודים וכקהילה. רק על ידי חציית השערים האלה נוכל לעזור להפוך את העולם הנזקק הזה למקום טוב יותר.
גמר חתימה טובה!
Selección, traducción y redacción: Mauricio Tassara
“Yosei ben Yojanán de Jerusalem dice: (…) No aumentes la conversación con la mujer. Con la propia dijeron, con mayor razón entonces con la del prójimo. De aquí dijeron los sabios: Todo el que aumenta las conversaciones con la mujer se trae el mal a sí mismo, descuida la Torá y su fin será el Guehinom”
MISHNA AVOT CAP 1 MISHNA 5
Involución: La mujer en el Tanaj y en el Talmud
Es necesario, antes de comenzar a estudiar este tema, establecer que lo haremos con ojos de miembros de la civilización occidental a principios del siglo XXI. Por ejemplo, muchas personas consideran una exageración que, por motivos de recato, las mujeres ortodoxas usen sólo falda más abajo de la rodilla y las casadas se cubran la cabeza en público. No obstante, si viviéramos en un país musulmán, el que sólo se cubrieran la cabeza y su falda llegara sólo a la rodilla, sería considerado una falta completa de recato y hasta una provocación terrible. Hecha esta salvedad, podemos continuar.
La Torá fue una revolución para la época en todo sentido. “Tora bijtav bilshon ben adam” dicen los sabios: “La Torá está escrita en el lenguaje de los hombres”. No sólo eso, sino que fue escrita en el lenguaje de los hombres de aquella época, tomando en cuenta la sensibilidades de los mismos. De la misma manera que los sacrificios eran un elemento ritual necesario, el papel de la mujer en la vida judía no podía ser modificado radicalmente. Sin embargo, encontramos el caso de las hijas de Tzlofjad: “Y se acercaron las hijas de Tzlofjad hijo de Jefer hijo de Guilad hijo de Majir hijo de Menashé, de la familia de Menashé hijo de Yosef y estos son sus nombres: Majla, Noa, Jaglá, Milká y Tirtzá. Y se pararon frente a Moshé, Eleazar el sacerdote, los líderes del pueblo y toda la congregación, a la entrada de la Tienda del Plazo, diciendo: Nuestro padre murió en el desierto y no estaba dentro de la congregación que se rebeló contra el Eterno con Koraj, sino que por su propio pecado murió e hijos no tuvo. ¿Por qué se verá disminuido el nombre de nuestro padre dentro de su familia por no tener hijos? Danos una heredad entre los hermanos de nuestro padre. Y le acercó Moshé sus palabras ante el Eterno”.
Según continúa el relato de la Torá, D´s considera correcta la petición de las hijas de Tzlofjad y ordena que cuando un hombre muera sin hijos, su herencia debía pasar a sus hijas. Esto, darle a una mujer la posibilidad de poseer tierras o bienes, era una revolución para una época en que la mujer misma era un bien.
Asimismo, podemos ver en el resto del Tanaj la figura de otras mujeres de relevancia. Incluso dicen los sabios que hubo siete mujeres que llegaron al nivel de profecía, como Rivka, Devora, Ester o Miriam.
Justamente, Devora es un caso emblemático, porque no sólo era profetisa, sino que jueza de Israel, es decir, la autoridad judicial y política. Dice el libro de Jueces: “Y Devora, mujer profetisa, esposa de Lapidot, juzgaba a Israel en aquel tiempo. Ella se sentaba bajo la palmera de Devora, entre Rama y Bet El, en el monte de Efraim, y subían a ella los hijos de Israel por juicio”.
Sin embargo, con el transcurso del tiempo, a medida que nos alejamos de las fuentes bíblicas y penetramos en las talmúdicas y, fundamentalmente, en la exégesis medieval, los textos en que la imagen de la mujer es de carácter negativo se multiplicaron.
Una explicación para el deterioro de la figura de la mujer en el Talmud es que éste, base de la práctica judía, consta de dos partes: Mishná y Guemará. La primera fue compilada por Rabí Yehuda Hanasí en el siglo I del trabajo de los sabios de su época. Hay quien dice que estos sabios recibieron influencia de la potencia gobernante en Israel: Roma, quienes a su vez heredan gran parte de su cultura de los griegos, conocidos misóginos. Entre los griegos, era inconcebible que un hombre pudiera enamorarse de una mujer, pues se consideraban tontas y de poco valor. Los grandes filósofos eran homosexuales, pues amor sólo se podía sentir por los hombres. Las mujeres no eran más que meros aparatos de reproducción.
Este deterioro de la imagen del judaísmo trae consecuencias en otros ámbitos. El judaísmo exalta desde su nacimiento dos ideas fundamentales: el estudio de la Torá y el cumplimiento de las mitzvot. Si el estudio es un ideal social y la mujer era excluida del mismo, es obvio que ser mujer no es algo deseable y las hijas mujeres no eran exactamente bienvenidas en el seno de la familia judía.
Es prácticamente impensable una figura de liderazgo que desconozca la Torá. La autoridad en el judaísmo no se deriva sólo de las cualidades humanas, sino del conocimiento, del peso del saber. Por tanto, en una sociedad en que la mujer no tiene acceso al estudio de la Torá, tiene obstruido asimismo su ingreso a roles de liderazgo. El caso de Devora, en este contexto, se convertía en algo excepcional.
La obligación de enseñar Torá se desprende del primer párrafo del Shema Israel: “Escucha Israel, el Eterno nuestro D´s, el Eterno es uno. Ama al Eterno tu D´s con todo tu corazón, con toda tu alma y con todas tus fuerzas. Estarán estas palabras que Yo te ordeno hoy sobre tu corazón. Las enseñarás a tus hijos y hablaras de ellas cuando estés en tu casa, cuando andes en el camino, cuando te acuestes y cuando te levantes. Las atarás por señal sobre tu mano y serán por marcas entre tus ojos. Y las escribirás en las entradas de tu casa y tu ciudad”.
Existe así obligación de enseñar a los hijos que aprendemos de este párrafo, a lo que Rashi agrega: “Desde el momento en que el hijo sabe hablar se le enseña Torá. Moshé nos ordenó que sea una enseñanza por la palabra, por eso se dice que cuando el bebé empieza a hablar, su padre conversa con él en el idioma sagrado y le enseña Torá, y si no lo hace es como si lo estuviese enterrando(…)”
Ahora, el texto talmúdico interpreta en más de un lugar a partir de “las enseñarás a tus hijos” que debe entenderse “a tus hijos y no a tus hijas”. Asimismo, de esta fuente entendemos que la mujer no tiene obligación de enseñar, pues “el que no tiene obligación de estudiar no tiene obligación de enseñar”.
Sin embargo, es necesario notar que si nos apegamos a la letra del Talmud, el texto no habla de una prohibición para las mujeres, sino que de una obligación para los hombres. Podríamos pensar, entonces, que aquel padre o madre que lo deseara podría enseñar Torá a sus hijas mujeres. Tengamos esto presente, porque será importante más adelante.
Otra cita talmúdica tuvo gran peso en la Edad Media. Está basada en el precepto de las “aguas amargas” que aparece en la Torá: “Y le dijo el Eterno a Moshé diciendo: Cuando la mujer de cualquier hombre se desviare y lo engañare. Y se acostare con otro hombre sin que hubiere testigos ni fuere sorprendida en el acto. Y se posara sobre en él (el marido) espíritu de celos y celare a su mujer, ya sea que se haya o no impurificado. Y la llevará ante el sacerdote (…) Y el sacerdote tomará agua santa en un vaso de arcilla y tomará también polvo del piso del Tabernáculo y lo echará en el agua (…) Y el sacerdote inscribirá estas maldiciones en un registro y luego las borrará con el agua amarga. Y hará beber a la mujer esa agua, que entrará en sus entrañas (…) Al beber el agua, en caso de ser culpable la mujer de contaminación con infidelidad a su marido, la maldición entrará en sus entrañas con su amargura y se le hinchará el vientre y se le secarán los muslos, convirtiéndose ella en execración en medio de su pueblo (…) Esta es la ley de los celos, para cuando una mujer haya sido infiel a su marido y se haya impurificado. Y el espíritu de los celos se haya apoderado del marido. Llevará pues a su mujer ante el Eterno y el sacerdote hará con ella lo que prescribe esta ley, con lo cual el marido quedará libre de culpa y la mujer sobrellevará su pecado”.
Comenta la Mishná al respecto: “No para de beber hasta que su rostro se enverdece y sus ojos saltan, y ella se llena de tendones. Y ellos dicen: Sáquenla, que no contamine el patio (del Templo). Si tiene mérito le sirve. Si tiene mérito le sirve por un año, tiene mérito (otro) le sirve por dos años, tiene mérito (otro) le sirve por tres años. De aquí, dicen Ben Azai: Debe el hombre enseñarle Torá a su hija, para que si bebe sepa que el mérito le ayuda. Rabí Eliezer dice: Todo el que le enseña Torá a su hija es como si le enseñara tiflut”.
¿Cuál es el significado del término tiflut? El diccionario lo traduce como necedad o imbecilidad; vanidad, presunción o fatuidad; y una tercera acepción de insipidez o insulsez. Otros sabios, interpretan la palabra de otras maneras y esto es importante, porque según esa interpretación se entienden de cierta manera las palabras de Rabí Eliezer. Rashi, por ejemplo, dice: “le enseña tiflut (…) porque es como si de ella la mujer comprendiera la astucia para realizar sus cosas a escondidas”. Es decir, Rashi se refiere a la infidelidad y la traición de la mujer hacia su marido.
Sin embargo, de las palabras de Ben Azai entendemos que el mérito del que se habla está relacionado con el estudio de la Torá, porque dice que el hombre debe enseñarle Torá a su hija para que sepa que el mérito está a su favor. De esta manera, sabría que si se salva del castigo de las aguas no es casualidad, sino que es el mérito lo que le ha prologado la vida, a pesar de haber pecado.
Rashi seguirá con su línea de pensamiento también en su interpretación del relato de Bruria. Esta mujer, esposa de Rabí Meir e hija de Rabí Janina ben Teradión, es la única mujer que el Talmud menciona como poseedora de conocimientos y autoridad halájica, tal como se manifiesta en: “Y Bruria, mujer de Rabí Meir, hija de Rabí Janina ben Teradión, que aprendió 300 halajot en un solo día de 300 sabios”o más importante aún, en la Tosefta de Masejet Baba Kama 4, 9: “Bruria ha dicho correctamente” dice el texto dándole la razón a Bruria en el marco de una discusión, de lo que se desprende no sólo su gran conocimiento, sino que participaba de los debates con el resto de los sabios, todos ellos hombres. No es famosa sólo por su sabiduría, sino que también por su entereza moral y su fervorosa fe.
Sin embargo, el comentario de Rashi al que aludíamos es a la cita talmúdica que relata que Rabí Meir, luego de rescatar a la hermana de Bruria de los romanos, escapa a Babilonia y termina el relato: “Se levantó, escapó y vino a Babilonia. Algunos dicen que por este hecho escapó (el rescate) y hay quienes dicen que fue por la acción de Bruria”. Rashi comenta al respecto: “Una vez Bruria se burló de lo que dijeron los sabios `que las mujeres tienen liviandad de pensamiento´ y le dijo Rabí Meir: finalmente les darás la razón. Y le ordenó a uno de sus alumnos ponerla a prueba hasta que ella aceptó (…) y cuando supo lo acontecido se ahorcó y Rabí Meir huyó por la vergüenza”.
Basándose en esto, parte de los autores posteriores explicarán claramente que el estudio de la Torá lleva a la mujer a la soberbia y la liviandad. Por ende, la ignorancia es mejor para la mujer que la sabiduría. No obstante, el texto talmúdico en sí no da indicios en ese sentido.
Tenemos el ejemplo contrario de Rabí Eleazar ben Azaria, que está en desacuerdo con Rabí Eliezer y plantea claramente que las mujeres eran parte de la Asamblea que se reunía cada siete años en Jerusalem y escuchaban las enseñanzas de la Torá: “`Congrega al pueblo: hombres, mujeres, niños y tu extranjero que está en tu ciudad, para que oigan y aprendan a temer al Eterno su D´s y cuiden de poner en práctica las palabras de esta Ley´. Si los hombres vienen a estudiar, las mujeres vienen a escuchar”. Es decir, a criterio de Rabí Eleazar ben Azaría se puede enseñar Torá a las mujeres, que pueden escuchar, pero no participar activamente del estudio.
La mujer en el período medieval
Parte de los poskim medievales continuaron la línea restrictiva delineada en el Talmud. Se destaca Rabí Nisim ben Rabí Iaakov (900-1062): “Y por lo tanto, se opusieron nuestros sabios a que un hombre le enseñe Torá a su hija, como leemos en la Mishná, porque de acuerdo al Talmud esto llevaría a la corrupción, las artimañas y la astucia, como está dicho: Cuál es el sentido de las palabras de Rabí Eliezer (…) y por eso dijo (Ben Sira)`la hija es para el padre un tesoro inútil´”.
En contraposición encontramos la opinión del Rambam: “La mujer que estudia la Torá tiene recompensa, pero no como la del hombre, porque ella no fue preceptuada (a hacerlo). Y todo aquel que realiza algo que no es para él un precepto que le fuera ordenado específicamente obtiene recompensa, pero no se trata del mérito fruto de una mitzvá, sino que de un reconocimiento menor. Pero, a pesar del mérito, nuestros sabios ordenaron que el hombre no puede enseñar a su hija la Torá, porque la mayoría de las mujeres no tienen su raciocinio orientado al estudio, sino que sacarán los contenidos de la Torá a asuntos cotidianos, conforme a su pensamiento rudimentario. Dijeron nuestros sabios: todo aquel que enseña Torá a su hija es como si le enseñara tiflut. ¿A qué se relaciona? A la Ley Oral, pero la Ley Escrita no debe estudiarla de antemano, pero si lo hizo no es como enseñarle tiflut”.
Hay que notar un par de puntos importantes acerca de la opinión del Rambam:
Cita a Rabí Eliezer, pero ya no en su nombre, sino diciendo “dijeron nuestros sabios”, como si la voz de Rabí Eliezer fuera la única. Al obviar el resto de las opiniones nos da a entender que esa es la doctrina correcta.
Dice el Rambam “la mayoría de las mujeres no tienen un pensamiento orientado al estudio”, de lo que podemos concluir que no se trata de todas las mujeres, o sea, que hay mujeres que sí tienen el pensamiento orientado al estudio y es de suponer entonces que no debemos temer la simpleza de su razonamiento. ¿Tal vez en una época donde las mujeres están orientadas al estudio podrían hacerlo?
Por otra parte, el hecho que existan mujeres que sí están orientadas hacia el estudio demuestra que, a juicio del Rambam, no se trata de una limitación derivada de la mujer como parte de su esencia, sino de un accidente, una circunstancia, una cualidad modificable. A diferencia de lo que pensaba Abarbanel, que la mujer posee cualidades intrínsecas de inferioridad al haber sido creada de la costilla del hombre y no a imagen y semejanza de D´s. Rambam, anterior en el tiempo, deja claro, aunque no de manera directa, que es una cuestión circunstancial. No sólo en esta cita, sino que en otras como por ejemplo:
“No diga el hombre: hago estas mitzvot de la Torá y estudio su sabiduría para recibir todas las bendiciones que están escritas en ella o para ganar el mundo venidero, y me alejaré de las transgresiones sobre las que advierte la Torá para salvarme de las maldiciones escritas en ella o para no ser excluido de la vida del mundo venidero (…) no es apropiado servir a D´s de ese modo. Quien sirve a D´s de esta manera lo hace por el temor y esto no es una cualidad de los profetas ni de los sabios. No se sirve a D´s de esa forma, sino en caso de los ignorantes, las mujeres y los niños, que se les educa a servir por temor hasta que crezca su entendimiento y lo sirvan por amor”. Es decir, la cuestión no es de esencia, sino de forma. Así se las educa hasta que crezca su entendimiento. ¿Y si se las educara de otra manera? ¿Y si creciera su entendimiento tanto, podrían estudiar igual que los hombres? De lo que se desprende que es una cuestión de educación y que el entendimiento puede crecer.
El Rambam también diferencia entre Ley Escrita y Ley Oral, diciendo que el hombre no debe enseñar la Ley Oral a su hija, pero que si le enseñó la Ley Escrita no podemos considerar a esa acción como tiflut. Así, cambia la connotación del término y ya no se trata, como interpretaron Rashi y sus seguidores, de lascivia, lujuria ni astucia. A criterio del Rambam, el problema reside en que la mujer, no acostumbrada al estudio, sacará los conceptos y doctrinas de la Torá de su contexto, interpretándolas con simpleza, producto de su experiencia de lo cotidiano. Para Rambam, tiflut es en su simple acepción algo sin sabor, insulso, insípido, sin sentido, simples necedades. No tiene la connotación sexual que le dieron Rashi y sus seguidores.
