ביום שלישי הקרוב בחירות, ובינתיים אנחנו מוצפים בפרסומות טלפוניות, סרטונים במחשב וסתם פרסומות שמנסות לשכנע אותנו, בעלי זכות הבחירה במי לבחור.
כשקראתי את פרשת השבוע שעבר, ופרשת השבוע הזו – לא יכולתי שלא לקרוא אותן מתוך ההקשר הזה.
משה, אהרון ואלוהים מנהל קמפיין אל מול פרעה והמצרים, קמפיין שהמטרה שלו היא יצירת עם ישראל.
הקמפיין הזה, לא באופן מוצהר, מופנה גם כלפי בני ישראל.
בתחילת הדרך, בפרשת וארא, מתנהל הקמפיין בחדרי חדרים, משה ואהרון מצד אחד, ומצד שני חצרו של פרעה ופרעה שותפים לנעשה, אך הציבור שמסביבם אינו חלק מהמתרחש. במכת ברד ניתנת לאנשים זכות הבחירה, אלו שישארו בחוץ ייפגעו, ואלו שהם ורכושם יסתתרו – יינצלו.
והנה, המכה הראשונה של פרשת בא היא מכת הארבה, ואחרי שמשה מכריז על כך שהיא תגיע, עבדיו של פרעה מנסים לשכנע אותו לתת לבני ישראל ללכת ולהציל את עצמם מהצפוי להם. וכך הם אומרים: “וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד-מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם.” (שמות, י, ז')
פרעה נעתר לבקשתם ומדבר שוב עם משה ואהרון, אך התשובות שהוא מקבל (שכל העם, נשים וגברים ילכו) לא מספקות אותו, ומכת ארבה מגיעה.
אח"כ מגיעה גם מכת חושך, ובין מכת חושך ומכת בכורות מספר לנו הכתוב: “וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם.(יא, ג')
הרמב"ן מסביר את הפסוק הזה כך: "וטעם ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים – שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם, לאמר, אנחנו הרשעים גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלהים. גם האיש משה, המביא עליהם המכות, גדול מאד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו".
אז ככה פתאום באמצע תאור הקמפיין – אנחנו מגלים שהוא עוסק לא רק בבניית העם, אלא גם בבניית המנהיג, והמנהיג נבנה גם בעייני העם שלו, וגם בעייני העם שמסביבו.
רגע השיא של הקמפיין מגיע כאשר פרעה משלח את העם, ומוסיף אומר למשה ואהרון: "וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי. " (יב, לב'). ברגע השיא – פרעה מקבל עליו את הקמפיין של משה ואהרון – לא רק שהוא מרשה להם ולכל מי שרצו ללכת, הוא מרחיק לכת ומבקש מהם להתפלל עליו.
אז תחת האוירה של הבחירות שאופפת אותנו – אם מתסכלים על מה הביא להצלחתו של הקמפיין, מה הביא לשינוי המיוחל? נראה שכל עוד הקמפיין התנהל בדלתיים סגורות בין משה, אהרון ופרעה, פרעה מצליח להקשיח את ליבו ולסרב. כאשר העם המצרי מתחיל להיות מעורב לא רק בפגיעה עצמה, אלא גם בהבנה שיש סיבה ברורה לכך שהדברים קורים, והסיבה הזו לא מקובלת עליו, הוא מצטרף למעשה למשה ואהרון – וביחד מגיע השינוי המיוחל לכולם – בני ישראל יוצאים ממצרים, והעם המצרי ניצל מהמשך המכות.
כשאני קוראת את הפרשה אני שמחה על העידן שבו אני חיה, שבו היכולת שלי לבחור היא לא רק בהאם למחות בפני השליט (אם כי זה חלק חשוב גם היום), יש לנו את חופש הבחירה ואת היכולת לבחור את המנהיגים שלנו, ובשל היכולת הזו ההשפעה שלנו על המנהיגים שלנו גדולה הרבה יותר מהשפעתם של אנשי מצרים על פרעה.
אברום בורג כותב על הפרשה בסיפרו בלשון בני אדם: “במקום שבו נותנים לאנשים לבחור הם בסופו של דבר בוחרים את הבחירה הנכונה ביותר להם. והעם, כמו כל עם, יודע תמיד טוב יותר משליטיו ומנהיגיו מה טוב לו. כך במלך בשר ודם וכך לדעתי גם באמונת האל עצמה. תנו לבינ אדם להחליט ותמצאו חברה ומסורת חזקות. נסו עליהם את כלי הכפייה הדתית, הפוליטית או השלטונית ואיבדתם אותם לעוד דורות רבים.”
ביום ג' הקרוב אנחנו מקבלים את הזכות לבחור – וראוי שננצל אותה, וגם שנזכור בין הבחירות את הזכות שיש לנו למחות ולזעוק על החלטות שאינן מקובלות עלינו, כציבור.
שבת שלום.
יַעֲקֹב מְבָרֵךְ אֶת בָּנָיו
בִּתּוֹ, דִּינָהּ, לֹא מְקַבֶּלֶת מִמֶּנוּ בְּרׇכָה.
מָה הָיִיתִי מְבָרֶכֶת אֵת דִּינָהּ אִם הָיִיתִי שָׂם?
דִּינָהּ יְקָרָה,
צַר לִי מְאוֹד עַל הַכְּאֵב שֶׁחָוִית.
אַנִּי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ שֶׁמִּתּוֹךְ הַכְּאֵב תָּבוֹא הַחְלָמָה,
שֶׁהַמַּלְאָךְ שֶׁגָּאַל אֶת אָבִיךָ מִכָּל רַע – יִשְׁמֹר עָלַיִךְ,
וְשֶׁאַתְּ תִּסְלְלִי לְעַצְמְךָ אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁלְּךָ.
שֶׁתִּחְייי בְּעוֹלַם בּוֹ צֶלֶם הָאֱלוֹהִים שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אִישׁ וְאִשָּׁה
יֵרָאֶה וְיִזָּכֵר,
וְאַתְּ וְכָל בְּנֵי וּבְנוֹת הָאָדָם תִּזְכּוּ לְיַחֵס רָאוּי וּמְכַבֵּד.
שֶׁבִּרְכַּת הָאֵל תְּלַוֶּה אוֹתְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלְכִי,
שֶׁתִּשְׁרֶה הַבְּרָכָה עַל מַעֲשַׂיִךְ
שֶׁתִּמְצְאִי שְׁלֵוָה וַהֲנָאָה בְּחַיַּיִךְ.
שֶׁיִּתְבָּרְכוּ בְּךָ כָּל מְבָרְכַיִךְ וְאוֹהֲבַיִךְ.
לִישׁוּעָתְךָ קִוֵּיתִי ה'
הֲיִי בְּרוּכָה וְהַשָּׁרִי בְּרָכָה.
התפרסם ב: דברי תורה – פירוש נשים לתורה, בעריכת אלונה ליסיצה
פרשת ויצא, קבלת שבת, קהילת מוריה תשס"ח
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש…" (בראשית כח' יא-יב)
יעקב יוצא מבאר שבע לכיוון חרן, ונאמר כי יעקב פוגע במקום, מה הכוונה פוגע במקום?
התלמוד מספר לנו: יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר (בראשית כח) ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר (ירמיהו ז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי (ברכות כו' עמוד ב')
ורש"י מוסיף: ולמדנו שתקן תפילת ערבית.
התלמוד מפרש כי הפגיעה של יעקב היא תפילתו, תפילת ערבית שהוא מתקן עבורנו.
המקרא לא מספר לנו מה ביקש יעקב, אלא עובר מיד אח"כ ל"וילן שם כי בא השמש", "והנה ה' ניצב עליו וגו' "ומבטיח לו הבטחות שונות, ויש לשער שהם באו כמענה לבקשותיו של יעקב,
[יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.]
ולמחרת בשעת נדרו, אנו שומעים אותו מתפלל "אם יהיה אלוקים עמדי וגו'".
[יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, … כ וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. כא וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. כב וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.]
וכאן יש קושי – מדוע לאחר כל ההבטחות של האל בלילה, יעקב ממשיך לבקש את בקשותיו?
חז"ל עונים על כך כי הפרשה מסורסת, ולא מסופרת לנו בסדר הנכון, את הבקשות הללו מבקש יעקב בשעת תפילת ערבית, אך המקרא מספר אותן מאוחר יותר. (בראשית רבה ע' ד)
אם כך – מדוע לא נכתבה הפרשה בסדר הנכון?
יכול להיות שהמקרא רוצה ללמד אותנו על בטחונו של יעקב אבינו בכח התפילה,
"ר' פינחס בשם ר' חנינא בר פפא פתח: אז תלך לבטח דרכך – זה יעקב דכתיב: ויצא יעקב , אם תשכב לא תפחד – מעשו ולבן, ושכבת וערבה שנתך – וישכב במקום ההוא" (בר"ר ס"ח א')
ההוכחה לגודל בטחונו של יעקב בקב"ה היא שלמרות יציאתו לדרך מסוכנת, לגלות רחוקה, בלא כל אמצעים, זה אחרי ש"פגע במקום" בתפילה היא מלאה את לבו בבטחון. ואם כן אפשר שזאת הסיבה לכך שבקשותיו של יעקב אבינו אינן כתובות במקומן, כדי שלא נטעה לחשוב מעוצמת התפילות שיעקב פחד, אלא אדרבה ויפגע במקום" ומיד "וילן שם" בטחון גמור שה' שמע את תפילותיו, והן מופיעות רק אחר כך למחרת בשעת הנדר.
ולמדו מכאן איך צריך להתייחס לתפילה, בתחילה לבקש מכל הלב ואחר כך להאמין כי התפילה נשמעה ולסמוך על הקב"ה.
לאה גולדברג כתבה על התפילה:
למדני אלוהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום,
לדעת, ליחל, להכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה יומי עלי הרגל.
השיר הזה מקפל בחובו את כל הקשיים שיש במצוות התפילה, הקושי לפנות את הזמן להתפלל מדי יום, הקושי שהתפילה תהפוך להיות הרגל – ולא תביא אותנו לחוויה הרוחנית אותנו אנו רוצים לחוות בזמן התפילה, ומצד שני לחדש מדי יום ביומו בתפילה זה דבר קשה לא פחות.
אז איך עושים את זה – איך מוציאים מדי יום, מדי שבוע את הכוח וההנעה לחזור לאותו סידור תפילה שוב ושוב?
הפרשה מלמדת אותנו שכל אחד ואחד מאיתנו צריך למצוא את התשובות הנכונות לו, חז"ל מפרשים את פניית רחל ליעקב:"הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" כבקשה מיעקב להתפלל עליה, ואת תשובתו של יעקב "ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנה ממך פרי בטן" (ל, א-ב), כדרבון לרחל להתפלל בעבור עצמה ולמצוא בעצמה את הכוחות ושאר הרוח אשר התפילה מעניקה.
ואכן אחרי השיחה הזו בינהם מוצאת רחל את הכח להבנות דרך בלהה, וגם ללדת את יוסף בעצמה.
במאבק הזה למצוא את הכוח והמשמעות בתפילה, אני מוצאת כח רב במילים מן הסידור:
"ואני תפילתי לך ה', עת רצון,
אלהים, ברב חסדך, ענני באמת ישעך."
ערבות הדדית אל מול התנערות המדינה,
אחריות אל מול הלבנת פנים
הרב עדית לב
טבת תשע"ד
השר בנט, בועידת "מעורבים 2013”: "כשמשה סילמן שרף את עצמו במחאה החברתית, כל הזמן שאלתי את עצמי איפה היו השכנים, איפה הייתה המשפחה? אם מישהו חושב שמדינה יכולה לשרוד דקה אחת בלי ערבות הדדית – כל העסק יקרוס". (19/12/13)
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (ויקרא כה, לה:)
רש"י על ויקרא כה, לה:
והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:
גר ותושב – אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות:
מתוך ברכת המזון: אֱלֹהֵינוּ. אָבִינוּ. רְעֵנוּ זוּנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ. וְהַרְוַח לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָּׁר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז-יד: שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו,
מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמָךְ ונותן לו מתנה
או הלואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.
ד"ר אביעד הכהן: "האיסור החמור שבמשפט העברי להלבין פניו של אדם הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. ועד כדי כך החמירו חכמים בעניין זה, עד שאמרו: "המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא"[1]. ועוד אמרו שכל המלבין פני חברו כאילו שופך דמים"[2], והוסיפו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"[3]. (אתר דעת)
לדיאלוג עם נשים החיות בעוני יש השלכות מרחיקות לכת הן למדיניות חברתית והן לפרקטיקה. עצם התפיסה כי נשים החיות בעוני הן שותפות ראויות לשיח בסוגיות של מדיניות ושל פרקטיקה היא כר פורה לשינוי השיח. הכוונה היא ליצירת דיאלוגים ברמה קהילתית, מקומית וארצית בין חוקרים, קובעי מדיניות, אנשי מקצוע ואנשים החיים בעוני ביחס למדיניות ההולמת את צורכיהן של הנשים וביחס לדרכים לעיצוב מחדש של הפרקטיקה המקצועית כך שתתאים לנשים […] דיאלוגים כאלה פועלים נגד סטיגמת הנחיתות של אנשים החיים בעוני, שכן הם מאפשרים להם לרכוש עמדה של אנשים משפיעים, שמממשים את זכותם וחובתם כאזרחים להתריע על כשלים במדיניות החברתית. דיאלוגים כאלו יכולים לחשוף את הליקויים במדיניות ואת אוזלת ידם של אנשי המקצוע, ולהצביע על דרכים לפתרון… (עמ' 220)
הדירה הזאת על הפנים… ממש על הפנים, אבל עכשיו אני נלחמת כדי לעבור משמה כי כל הבית פיצוצים בצנרת, הכול רטיבות, ואנחנו ישנים כולם בסלון, כי כל החדרים רטיבות ועובש, אבל… אני אומרת, לפחות יש לי את הקורת גג הזאת של עמידר, למרות שאי אפשר לנשום את הריח של העובש. בגדים אני זורקת, כל הזמן מתקלקל, הארונות שלי כל הזמן פתוחים, כדי שיהיה אוויר, כמה שאני שמה את הריחניות האלה, את כל הצמחים האלה, מה שאפשר שיהיה ריח טוב בבית. אני חולת ניקיון זה משהו, זה בעיה אצלי, וזה הורג אותי כל הרטיבות הזאתי, וקשה לנשום. עכשיו אמרתי אני הולכת לעמידר, גם אם אני אצטרך להגיע לעיתונות – אני מגיעה, כי אני פוחדת על הילדים שלי, במשך הקיץ הזה הבן שלי כבר שלוש פעמים חטף דלקת ריאות. עבדתי בכמה מקומות, פתאום הילד חלה והייתי צריכה להישאר בבית, אז זהו, עכשיו שאני מחפשת עבודה, איפה שאני הולכת, לא מוכנים לקבל אותי, "תשמעי גברת אי אפשר ככה, יש לך ילדים אל תעבדי". זה היה פוגע נורא, כל מקום שאת הולכת, כי אין לך גם את הצד השני שבעצם יעזור לך, זאת אומרת ילד חולה וזה, אולי הוא [הבעל] ייקח אותו, שהוא יישאר עם הילד, דבר כזה של יום יומיים. אני בכלל, בעצם אני הכול לבד.
מה שהייתי רוצה באמת זה למצוא עבודה קבועה, שזה יתאים לי פחות או יותר, אני לא באה בדרישות. אני רוצה שהילדים שלי לא יהיו מוזנחים מהרגע שהם מגיעים הביתה, שבזמן ההעברה למצוא מישהי שתעביר אותם מהמועדונית, זאת אומרת מהגן שלהם למועדונית, שלא יהיה מצב כזה שהילד שלי יבוא הביתה בגלל שאין מי שייקח אותו ולא ימצא אף אחד. אני מאוד פוחדת שיקרה להם משהו, אני לא מוכנה, שום דבר שיקרה להם, כי אני בעצם האבא, אני האמא, אני הכול.(אודליה- שם בדוי) (עמ' 142).
פרופ' מיכל קרומר-נבו, נשים בעוני: סיפורי חיים, – מגדר, כאב, התנגדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
רַ' עֲקִיבָא הָיְתָה לוֹ בַּת. אָמְרוּ לוֹ הכַּלְדִּיִּים: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה יִשְּׁכֶנָּה נָחָשׁ וְתָמוּת. הָיָה מצֵר על הַדָּבָר הַרְבֵּה. באוֹתוֹ הַיּוֹם נטְלָה בִּתּוֹ אֶת המַּכְבֵּהָ וְנָעֲצָה אוֹתָהּ בַּכֹּתֶל. פָּגְעָה בְּעֵינוֹ שֶׁל נָחָשׁ וְיָשְׁבָה בָּהּ. בַּבֹּקֶר כְּשֶׁנָּטְלָהנִגְרַר וּבָא הַנָּחָשׁ אַחֲרֶיהָ. אָמַר לָהּ אָבִיהָ: מֶה עָשִׂית? אָמְרָה לוֹ: בָּעֶרֶב בָּא עָנִי וְקָרָא עַל הַפֶּתַח, וְהָיוּ הַכֹּל טְרוּדִים בַּסְּעֻדָּה וְאֵין שׁוֹמֵעַ לוֹ. עָמַדְתִּי וְנָטַלְתִּימָנָה שׁנָּתַתָּ לִי וּנְתַתִּיהָ לוֹ, אָמַר לָהּ: מִצְוָה עָשִׂית. יָצָא רַ' עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמַָּוֶת" (משלי י, ב) – וְלֹא מִמִּיתָה מְשֻׁנָּהאֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.
(תלמוד בבלי, שבת, קנו ע"ב)
[1] משנה אבות, ג' יא; סנהדרין צט' ע"ב
[2] בבא מציעא נח' ע"ב
[3] ברכות מג' ע"ב
אלוהינו, ואלוהי אבותינו ואימותינו, המנהיג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים,
תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך.
ריבונו של עולם אנו באים אליך בשמחה רבה,
להודות לך על שהחייתנו וקיימנו לזמן הזה,
ויגל כבודנו בשעה הקדושה הזו עת מוחלים כל העוונות,
מבקשים אנו כי תבטל ותמתיק כל הדינים מעל כל עמך ישראל וכל יושבי תבל.
"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי, אֱלֹהִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי"
אבינו שבשמים
הכלה_______ בת __________
והחתן_____ בן ____________
ניצבים בפניך ומוכנים להנשא בקדושה ובטהרה
יהי רצון שתרבה אהבה ואחווה ושלום ורעות ביניהם,
ותזכה אותם בחיים ארוכים ומאושרים,
חיים מלאי טוב וברכה, חיים של אושר וכבוד.
ותזכם למצוא חן וחסד בעיניך ובעיני כל רואיהם, ותתמיד בריאותם,
ותשמרם מכל דבר רע,
ותזכם לזרע של קיימא,
ותשלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם,
ותזכם להיות בשמחה כל חייהם.
שַׂמֵּחַ תְּשַמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם.
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.
חיברה הרב עידית לב
