גיל נתיב

במדבר סיני, בארץ ישראל ועל נהרות בבל קם העם היהודי. העם הזה הוריש לעולם כולו את המונותאיזם – שהוא מוטיב מרכזי בספר הספרים. במענה על השאלה "האם העם היהודי מאמין באל אחד?" נמצאת התהייה: האם ייתכן שהקורא פעמיים ביום "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד" מאמין ביותר מאל אחד?

האמת היא: רק יחידי סגולה בעם ישראל בעבר ובהווה הצליחו להגיע למונותאיזם אמיתי. תמיד, ובמיוחד בימים אלה, אנו מאמינים בשתי אלוהויות.  כמעט כל יהודי, ובמיוחד יהודי-ישראלי, בוחר מי משני האלים הללו דומיננטי יותר באמונתו.

האלוהים שנחשב למקובל ביותר בחברה הישראלית כיום הוא אל לאומי-לאומני, ההולך לפני חיילי ישראל כדי "להדביר שונאינו תחתיהם[1]". אויבי ישראל הם אוטומטית גם אויביו של אלוהים זה. יש זהות מוחלטת בין אלוהים זה לבין הלאום היהודי ותורת ישראל[2]. מאמיני ה' צבאות יכולים להצביע על שרשרת מכובדת של רבנים-מקובלים שהאמינו שקיים הבדל מהותי בין יהודי לגוי, כמו ההבדל המהותי בין בעלי חיים לבני-אדם: ר' יהודה הלוי ובעל 'התניא' (שניאור זלמן מלאדי). רבנים אלה גדלו בארצות בהם היהודים היו מיעוט חלש ונרדף, וראו במו עיניהם את נחת זרועם של גויים אלימים – ולכן קשה לדון אותם לכף חובה: זו הייתה תגובה טבעית לסבל והשפלה. רבנים החיים במדינת ישראל ריבונית, כשצבא ההגנה לישראל מחזיק בעליונות על אויבי ישראל, וממשיכים להטיף עליונות הגזע היהודי, משולים בעיני לאדם בריא הנוטל תרופה שנועדה לחולה. תורתם איננה "תורת המלך" כי אם "תורת עבד כי ימלוך".

לעומת ציבור מאמיניו הנלהבים של 'אלהי ישראל', יש ציבור של יהודים (בישראל חלקם מגדירים עצמם כ'חילוניים') שמאמינים ב"אֱלֹהי עוֹלָם" אוניברסלי: אל שברא את אדם וחווה בצלמו, וקרא את שמם 'אדם' [בראשית א' 26-27]. אדם הראשון, לפי אמונה זו, נברא יחידי וכל בני-אנוש (יהודים ולא יהודים כאחד) הם צאצאיו. על סמך זאת, דורשים מאמיני אלוהים זה "שלא יאמר אדם לחברו: אבא (אבי) גדול מאביך" (משנה סנהדרין ד, ה) – קרי: שלא יטען אדם שגזעו או עמו טוב או חשוב יותר מגזע או עם אחר. רבים מן המאמינים בבורא עולם אינם רואים סתירה בין היותו אלוהים אוניברסלי, לבין הברית שנכרתה בינו ובין עם ישראל. אלא שלתפישתם, הברית הזו מטילה על העם היהודי חובות יתר ולא זכויות יתר.

בכל גוש, המאמינים משוכנעים שאלוהיהם הוא האל המשקף נכונה את היהדות האותנטית. לכאורה, אפשר לפתור את המחלוקת בגישה פלורליסטית: "אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן" (תלמוד עירובין יג, ע"ב), אך זה אינו פתרון אלא טיוח של הבדלים אידיאולוגים אשר יש להם השלכות מעשיות. כל אמונה יש לה אחיזה איתנה ב'ארון הספרים היהודי'כל ניסיון להכריע אם אלהי ימין-לאומי עדיף על אלהי שמאל-אוניברסלי או להיפך, יביא לקרע ולפיצול המדינה לשתי מדינות: יהודה וישראל.

יהודים-ישראלים רבים פוסחים על שתי הסעיפים ונמנעים מבחירה בין אל לאל לא מסיבות של חוסר עניין, פנאי או מרץ להשקיע בהרהורים תיאולוגיים – אלא ההקשר הפוליטי של האמונות השונות שדוחה אותם מנקיטת עמדה ברורה. בנוסף, ייתכן שהם נעים על הטווח בין שניהם.

האם מאז 7 באוקטובר 2023 חל שינוי בהשקפות המאמינים? בעוד שבתקופה שלאחר מלחמות "ששת הימים" ו"יום כיפור" חלה התקרבות בין הציבורים השונים בישראל, והתודעה של אויב משותף צמצמה וטשטשה חילוקי דעות אידיאולוגיים, דווקא מאז 7 באוקטובר 2023 יש תחושה שחלה הקצנה בעם. שני ה'גושים' רואים את הגוש הנגדי להם כסיכון לעתיד "הבית השלישי" ועצמאות עם ישראל בארצו. יש מי שטוענים כי אנו קרובים למלחמת אחים.

אין לזלזל במאמץ ליצור תיאולוגיה המשלבת בין שתי דמויות האלוהים, ולמזגן לאלוהים אחד. רב אחד עושה שימוש מושכל במונחים של עידן המחשב: "בחירה (של ישראל מכל העמים) איננה זכות-יתר אלא אחריות. אנו שונים מכל העמים לא בזכות מה שהננו אלא בזכות מה שנקראנו להיות: לא בגלל החומרה (hardware) אלא בגלל התוכנה (software) של העם היהודי. אלהים בחר בנו לא בגלל עליונות מולדת (inherent) כלשהי אלא כדי 'לקדשנו במצוותיו'. כשאנו נאמנים לייעוד הזה, אנו מביאים ברכה לא רק לעצמנו אלא לעולם כולו[3]" אני מרשה לעצמי לתת פירוש מרחיב של דבריו: ה'חומרה' הקבועה היא היותנו צאצאי אדם הראשון שנברא בצלם אלוהים אוניברסלי. עשרים וששה דורות לאחר מכן הציע אלוהים לעם אחד להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" . במדרש חז"ל גם לעמים אחרים הוצע לקבל את התורה, אך הם סרבו להצעה, כל עם מנימוק אחר. לאורך כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה מתמודד עם ישראל עם האתגר להיות 'עם נבחר' –במידות שונות של הצלחה. האתגר להיות 'אור לגויים' היא ה'תוכנה' שנוספה במעמד הר-סיני, על ה'חומרה' שנטבעה במהותנו מאז בריאת אדם הראשון. ההבדל הזה מצביע גם על הדרך לגשר בין האמונות בשני גווני אלוהים, אלהי-ימין ואלהי שמאל, ולאחדם ל"אחד".

הרב ד"ר גיל נתיב

[1] מתוך 'תפילה לשלום חיילי צה"ל' בהשראת 'הרבנות הראשית'

[2] ספר "הזוהר" רומז על אחדות הקב"ה עם התורה, אך אין זהות בין שניהם לעם ישראל. אני משער שהמקור לזהות המשולשת הוא בכתבים הראשונים של החסידות.

[3] הרב יונתן זקס, פסח על שום מה, עמ' 9.

כדת משה וישראלה – טקס נישואין

רוב הזוגות שאני עורך להם חופה וקידושין בישראל רושמים נישואיהם במשרד הפנים על סמך נישואין אזרחיים שערכו או יערכו בחו"ל. אלה שאינם מעוניינים ברישום נישואיהם במשרד הפנים, מתחייבים לחתום בנוכחות נוטריון על 'הסכם לכבוד הדדי'/'הסכם קדם-נישואין' לפני החופה.

במה שונה הטקס שאני עורך מהטקסים שעורכים רבנים אורתודוקסים?

א. הכלה עונדת טבעת על אצבע החתן מיד אחרי שהוא ענד לה טבעת, ואומרת משפט כגון: "אני לדודי ודודי לי" [שיר השירים] או "טבעת זו אות היא לברית הכרותה בינינו", או פסוק אחר המדגיש את ההדדיות בנישואין.

ב. הכתובה איננה בארמית אלא בעברית. בנוסף להתחייבויות החתן כלפי הכלה המקובלות כבר אלפיים שנה כוללת כתובה זו התחייבויות הדדיות. מומלץ מאוד שאחרי חתימות שני עדים גברים יחתמו שתי עדות (שאינן קרובות משפחה של החתן או של הכלה). גם הכלה חותמת ליד חתימת החתן. לפי בקשת הזוג, אפשר להחתים את העדים על כתובה בארמית.

האם הזוג מסתכן ע"י עריכת טקס לא במסגרת "הרבנות"?

לפעמים מישהו מנסה להפחיד את הזוג שילדיהם יהיו 'לא חוקיים' 'לא יהודים'. אין שחר להפחדה זו! אם אתם רוצים להיות רגועים, מומלץ להתייעץ עם עו"ד שמומחיותו/ה בדיני המעמד האישי, ולקבל הסבר של ההיבט המשפטי של נישואים לא במסגרת "הרבנות".

האם הטקס אצלי הוא "כשר"?

יש רבנים המסבירים פנים לזוג, ויש הכופים על הזוג את מנהגי עדה זו או אחרת כאילו היו הלכה למשה מסיני. יש אלמנטים הלכתיים שעליהם אי אפשר לוותר: ברכת אירוסין, עדי קידושין, טבעת, כתובה, חופה, ושבע ברכות נשואין. מאידך, החתן והכלה מוזמנים להיות שותפים פעילים בעיצוב הטקס. להלן הסבר מה המנהגים שאינם חיוניים לתוקף ההלכתי: על כמה מהם אני ממליץ לוותר ועל כמה מהם אני ממליץ לא לוותר- אך ההחלטה הסופית היא בידי הזוג.

על מה אפשר, ואפילו רצוי, לוותר

1. על גרירה/הובלה של החתן לחופה בידי שני האבות וגרירה/הובלה של הכלה לחופה בידי שתי אימהות -מנהג המשקף תקופה בה ההורים בחרו עבור הבן והבת את בן/בת הזוג. כמעט בכל החופות שערכתי בעשורים האחרונים המתינו ההורים מתחת לחופה* והחתן והכלה צעדו יד ביד אל החופה לצלילי מוסיקה לפי בחירתם. טקס זה הולם את המציאות כיום.
2. על סיבובי הכלה סביב לחתן -מנהג המשלב אמונה טפלה (הגנת החתן מפני ליליות) והשפלת האישה ("חדשה נהייתה בארץ: נקבה תסובב גבר" ירמיהו ל"א). אם יש מי שמאמין שסיבובים אלה מדגישים שהאישה היא חומת הגנה לגבר מפני פיתויי נשים אחרות, ראוי לשאול: ומה לגבי סיבוב החתן סביב הכלה? האם היא חסינה מפני פיתוי גברים אחרים?**

על מה אפשר – אך לא רצוי –לוותר

1. הינומה– המנהג הוא ארכאי. הסטנדרט של צניעות כיום אפילו בחברה החרדית איננו כולל כיסוי פני אישה נשואה. למרות זאת מעדיפות רוב הכלות לשמור על פריט לבוש זה מכיוון שהוא מדגיש את ייחודה של הכלה. אם הכלה מעוניינת בהינומה, אני ממליץ להוסיף גם טקס קצר בו החתן מכסה את פניה בהינומה לפני הכניסה לחופה. יש מנהג שהנוכחים מברכים ברגע זה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה".
2. שבירת כוס– יש רבנים המבהירים שמטרת השבירה היא השבתה רגעית של השמחה כזכר לחורבן (ירושלים ובית המקדש). נדיר שזוג מוכן לוותר על מנהג זה. לעומת זאת היו זוגות שביקשו לשבור שתי כוסות: אחת ברגל החתן ואחת ברגל הכלה, והסכמתי ברצון. אני ממליץ שהחתן והכלה יאמרו יחד את המלים "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ו/או סיומו של הפסוק: "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" לפני שבירת הכוס או הכוסות.
3. חדר ייחוד– היו לכם כבר שעות ולילות אינטימיים לפני החופה. ובכל זאת רצוי שלא תוותרו על דקה בחדר סגור- רגע שהוא רק של שניכם בלי מאות האורחים החוגגים סביבכם. גן-אירועים מאורגן יעמיד לרשותכם חדר מתאים. יש מקומות שבעל האולם מעמיד לרשותכם את משרדו. לא קל להרגיש אינטימיות בין ערמות המסמכים, הקבלות והחשבונות, אך עדיף על לא כלום!

ראשון ראשון חביב- מקווה טהרה

יש כלות האומרות במפורש שאינן רוצות לפנות ל"רבנות" כי יאלצו אותן ללכת למקווה ולעבור תחקיר אצל "רבנית" לגבי המחזור החודשי. צר לי שהכפייה הדתית יצרה רתיעה מקיום מסורת עתיקה שעשויה להיות בעלת משמעות גם לזוג חילוני. אינני דורש שהכלה תביא אישור שטבלה במקווה! לדעתי, גם אם הזוג חי חיי אישות לפני טקס הנישואין, יש ערך של העצמת ההתרגשות והחגיגיות אם יהיו בנפרד לפחות יממה לפני הטקס, וכל אחד מהם (החתן והכלה) יתכונן גופנית ונפשית על ידי טבילה במקווה טהרה*** או (בחודשי הקיץ) בים התיכון.

הרב ד"ר גיל נתיב, קהילת הכרם, כרמיאל

gilnativ@gmail.com  052-4282816

* גם אם הורי החתן או הורי הכלה אינם יהודים אני מאפשר להם לעמוד תחת החופה ולשתות מן היין. זה איננו מקובל אצל רבנים אורתודוקסים.

** ראיתי טקס אורתודוקסי בו החתן והכלה אחזו יד ביד והסתובבו יחדיו 7 סיבובים.

*** יש מקווה מומלץ ע"י התנועה המסורתית: בקיבוץ חנתון בגליל התחתון.