דוד גודמן

Ordination Speech by Rabbi David Goodman
In the presence of my teachers and Rabbis, ladies and gentlemen, my family, and my partners and companions on this journey, the members of the community who came here to show their support, and with the presence of this distinguished audience. I am excited to stand here before you at my ordination ceremony, where I receive not only a title but also a vocation and mission – to be a Masorti rabbi in Israel. It is a great honor for me to answer this call. I hope I am worthy of it.
My bride, my beloved wife – who is my teacher, my rabbi, and my partner in the rabbinate – has stood by my side all along. We are raising our daughters together, and together we are growing alongside our community, Moreshet Avraham in Jerusalem. We are lucky to have been working in a place that brings together Torah and prayer, kindness and community, a place that brings the love of God and the love of humanity together, and a place committed to eternal love. My partnership with you is greater than two witnesses, which is why I chose to walk in here together, just you and me. Praying that this ceremony will grant us the blessing of our shared path, and will blow a strong wind in our sails.
By my side, but in another world, my grandfather, my teacher and rabbi, the late Rabbi Arnold Goodman, also walks with me. He dedicated his life to leading traditional, communal, and ethical Judaism – in the United States and in Jerusalem. We would call the long nights in which we would argue, listen, and think ‘Small Talks’. Every year, in the middle of the summer, we would begin to meet for a coffee and come up with ideas for Rosh Hashanah and Yom Kippur. I was lucky to witness those abstract ideas, those thick brush strokes, slowly weave into a sermon. My grandfather, who was very proud of my rabbinate, has always helped me with a warm smile. I'm sure he’ll be proud when I hang up – next to his ordination certificate from JTS from 1952 – the certificate of ordination from Schechter in 2024 – on my office walls. May the good memories of him and his great wisdom continue to accompany me along my journey.

We all need comfort these days, and especially those who have lost the dearest to them, those who were injured or were harmed in the war, but also everyone else, everyone who lived and still lives in the midst of the continuous terror, in the bereavement and the loss.
We must find comfort through the cracks. If it were not for comfort, our fate would be bitter.
On Shabbat we read about the passing of Sarah. The midrash says that Sarah passed away after hearing that Avraham had gone to sacrifice Isaac. Sarah could not bear the grief, and died of it. Grief can kill, even if not in practice as in the Midrash, it does kill us on the inside when our soul drowns in grief.
Even as a society, grief can consume us from the inside, and that is precisely why we so desperately need comfort.
Comfort is first mentioned in the Torah at the end of the Genesis Torah portion, where it reads: “And he called his name Noah, saying: 'This same shall comfort us in our work.” Noah’s calling is comfort, granted by his name. Yet, you might think Noah has failed to accomplish his calling, since the flood has destroyed the earth.

However, it can be argued that Noah succeeded in his calling and we can learn an important lesson about what comfort is. Noah loses his entire generation in the flood, but he also builds an ark and thus protects every living soul. Although Noah does not prevent the disaster, it allows for dealing with the inevitable. Comfort comes in the face of what can no longer change. This is precisely where we can console ourselves and face the fact that the journey is not yet over. There is life and there is a world out there, there is friendship and partnership of Tikkun.

Noah and all the animals on the ark share an unimaginable experience of loss. In the flood waters, the ark could have sunk from the waves of grief and sorrow, but it didn't – because there was Noah, who, in the flood, reminded everyone of the world that will flourish again.
We learn from Noah an important lesson about the strength of life, even in the face of loss and destruction. Comfort does not have the power to cancel the harsh decree, but it does have the power to inspire us to choose life despite the disaster.

“From Your residence, Our King, You shall appear,” We say during the Kedushah in the morning services on Shabbat. This prayer is about absence; we do not know where God is and what His location might be. God will appear, but for the time being, God is hidden from our sight. However, we believe that God will still come and appear before us. When the partitions collapse, this will happen not only in the heavens, but also here: “May You grow and sanctify in the midst of Jerusalem, Your city, for generations, forever and ever” – the repair isn’t just the revelation, it is also a Tikkun of space and of society – the holy city of Jerusalem. We find comfort among the other mourners of Zion and in Jerusalem because our personal comfort is linked to Jerusalem, as a place and as a symbol. I believe in this Jerusalem and find comfort in it, and I march alongside partners who create a Jerusalem like this all over the world.
“May You grow and sanctify in the midst of Jerusalem, Your city, for generations, forever and ever” is the sentence I chose to appear on my ordination certificate. I am privileged to have lived and worked in Jerusalem, and to see my personal life weave into the story of this unique city. With my ordination, I pray for relief and comfort for all the sorrow and pain, may we learn to hear the comforts in our heart and comfort those who need it, in Jerusalem and anywhere else. Even though nowadays "the paths of Zion are mourning and are filled with pain and sorrow," we will grow and celebrate when "happiness and joy will be found in it, with gratitude and song.”

“I turn my eyes to the mountains; from where will my help come?”
Says Psalm 121. This image dwells within me during these times. The question is raised over and over again – from where will my help come? I am looking all around for help, for a solution that will lead us to better days. The question arises from the difficulties and from the agony – the one who turns his eyes to the mountains is no else then the one who stands in the Valley of death.
On October 7th 2023 Hamas terrorists waged a deadly attack on the people in Israel. It was a massacre full of cruel atrocities directed toward civilians, of different faiths and nationalities. And hundreds of innocent civilians were taken hostage – 133 of them are still there.
Since then, we are surrounded by death and fear, on all sides. So many lives were taken in Israel and in Gaza, and so many homes torn apart. In this delicate moment of war and agony in my homeland I want to sketch my role as a community rabbi and a religious leader.
As a Rabbi and religious leader, I am searching for mountains, down in the valley of death. Looking for a mountain, somewhere to anchor our hopes. What can be a mountain in times of crisis? What can remind me to keep hoping and praying for help?
At Moreshet Avraham community in Jerusalem where I am the Rabbi alongside my wife Rabbi Amirit Rosen, we found that within the shattered reality, there is a deep need for unity, for togetherness, even just in order to function on a daily basis. We found out that positive religious leadership in times of crisis can be a source of resilience. We realized that we can, as a community, address local needs. We offered daily programs for children, while the school system was closed. We collected food for families in need and opened our synagogue and bomb shelter to the whole neighborhood.
We held the hands of our long-time community member in the funeral of his grandson that was murdered in the attack. We held hands when a boy from the community reached his Bar Mitzvah ceremony, while his father was serving in the front line. We held hands when we supported each other and shared our fears and hopes. We held hands because we rediscovered the power of unity and partnership.
But unity and partnership cannot stop beyond the scope of our own community, we need to think and we need to act to spread this message of partnership wherever we can. How can religious leadership raise its voice of partnership in times of war? How can we gather a voice of faith that combines together different religious approaches?
These are questions that we asked ourselves as religious leaders and as peace activists. Among our discussion we realized how many connections still remains, even when the war is going on we have our interreligious partnerships that can serve as a bridge during this difficult time. These are delicate bridges that we need to protect. Rabbis for Human Rights, where I am serving as a board member, tried to address this challenge.
12 days into the war we had our first attempt to raise the voice of unity and partnership when we hosted an interreligious prayer on ZOOM. The meeting combined traditional prayers with personal ones, ancient prayers and new ones – allowing the words of the prayers to encourage us in this crisis. Over 300 joined us in the prayer. I am so glad that I had the Focolare in the Holy land among the partners for this event and they continue to be steadfast partners.
The interreligious prayer was the starting point for a series of interreligious events all around Israel and online. We celebrated together Hannukah, Christmas and a Ramadan Iftar, all in effort to embrace partnership between people of faith. As people of faith, we can support each other not to go through this crisis alone. Each connection is unique and important; therefore, we developed an interreligious forum that includes representatives from all of the many groups involved to plan ahead. Only together we can raise the voice of peace and hope. The war is terrible and the cost is immeasurable – but we cannot get lost in the valley of death. We need to turn our eyes to the mountains, and we need to create these mountains.
In time of war, when all is surrounded with despair, this is the time we should offer an alternative and hope for a better world. Several days from now, religious leaders from all around the holy land will gather in Jerusalem for an interfaith march for human rights and peace. It will be a time not only to declare our partnership, but also to act it. Religious leaders from different religions and denominations will hold hands and walk together in the streets of Jerusalem in order to create a different horizon for the future, together we can raise this voice.
I turn my eyes to the mountains;
from where will my help come?
My help comes from the LORD,
maker of heaven and earth.

Let me recite Psalm 121 as a prayer for peace and partnership in the holy land. I am asking you, religious leaders from all around the world – to raise your voices with me today, the voice of unity and fraternity. May the words that we will recite here in castle Gandolfo, Italy, strengthen the hands of everyone who searches for horizons of hope in the Holy Land.
A song for ascents.
I turn my eyes to the mountains;
from where will my help come?
My help comes from the LORD,
maker of heaven and earth.
He will not let your foot give way;
your guardian will not slumber;
See, the guardian of Israel
neither slumbers nor sleeps!
The LORD is your guardian,
the LORD is your protection
at your right hand.
By day the sun will not strike you,
nor the moon by night.
The LORD will guard you from all harm;
He will guard your life.
The LORD will guard your going and coming
now and forever.

שבועות קשים וארוכים עוברים על כולנו.

אנו כואבים את האבדן הרב ומלאים בדאגות ובחששות לגבי הבאות.

בתוך כל זאת אני רוצה לדבר על האמונה, ועל האבדן של האמונה.

כאשר ניצבים מול מימדי ההרס והאכזריות קשה שלא לאבד את האמונה –

את האמונה באלוהים ואת האמונה באדם.

בעולם בו ישנה נוכחות אלוהית לא אמורות להתרחש זוועות שכאלה.

בעולם בו לאדם יש ערך, אין כל מקום לחילול צלם האדם.

מול כל אלה ניתן בנקל לאבד כל אמונה וכל תקווה, אך המחיר של אבדן האמונה הוא גדול ביותר.

האמונה מאפשרת לנו לחלום ולדמות אופק אחר. האמונה היא התקווה כי ניתן לשנות ולהשתנות.

אבדן האמונה משאיר אותנו באפילה ללא כל קצה אור.

דווקא בתקופה זו חשוב ביותר לא להיכנע לייאוש ולא לאבד את האמונה.

לא לאבד את התקווה כי דברים יכולים להיות אחרת, כי לא הכעס והאכזריות הם התמונה כולה.

על-מנת לשקם את האמונה, עלינו לשקם את האמון.

מדברים הרבה על האמון בממשלה או האמון במערכת, אבל האמון הראשון אותו עלינו לשקם הוא האמון בין בני-אדם.

הפחד השורר ברחובות הוביל רבים בחברה הישראלית לחשדנות כלפי פלסטינים ופלסטיניות בישראל ובגדה. שותפויות ארוכות שנים נגדעות מפאת חוסר אמון. סביבות עבודה נקרעות כתוצאה מכך, הורים מפחדים לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך עם צוותים מעורבים, שכנים מפחדים להישיר מבט זה אל זה. כרגע מדובר במספר מועט של מקרים על פני השטח, אך החששות יכולים להתפתח למשבר פנימי עמוק ביותר. אל מול החששות עלינו להשמיע קול אחר, קול של אמון ושל שותפות.

קול המאמין כי ההווה שלנו, יהודים מוסלמים דרוזים ונוצרים, הוא משותף – וכך גם העתיד.

עלינו להביע אמון מלא בשותפויות שכבר קיימות, לחזק ולהרחיב אותן.

לפעול בערים המעורבות, בפזורה הבדואית ואף במסיק הזיתים בגדה, שעכשיו הגיעה עונתו.

הפילוסוף סורן קירקגור טען כי בבסיס כל אמונה ישנה קפיצה, כלומר על האדם לדלג על אמדן המציאות  שאינו משאיר בדל של סיכוי לאמונה – ובוחר להאמין. האדם יוצא מעבר לגבולותיו על-מנת לבוא אל האמונה.

אך לא רק 'קפיצת אמונה' נדרשת אלא אף 'קפיצת אמון'. אין מי שיוכל לערוב על כוונותיו של זולתנו, כל שיש בידינו הוא ההיכרות והקירבה. אך אלמלא נשקם את האמון בתוך החברה שלנו, נמצא את עצמנו טובעים בחששות ובאימה. עלינו לחפש, לדרוש ולהתקרב – למצוא שותפים ושותפות וביחד לערער על החשדנות. 'קפיצת אמון' היא מה שנדרש, להאמין ביכולת של השותפות שלנו ולהאמין בכך שהיא יכולה לשנות.

בפרשת השבוע אנו פוגשים את אברהם אבינו יושב בפתח האוהל ומחכה לאורחים.

מפעלו של אברהם היה לבנות אמון בין אדם לאדם בעולמנו. בימים אלה אנו נקראים למשימה זו.

אני מאמין

(בראשית ל"ז:ט"ז)
יוסף תועה בשדה ואינו מוצא את אחיו, כאשר פוגש אותו איש בשדה ושואל אותו "מה תבקש?" עונה יוסף כי הוא מבקש את אחיו. יוסף נשלח למשימה לראות בשלום אחיו ובשלום הצאן, משימה שכמעט ותעלה לו בחייו. מסירותו של יוסף מעוררת בנו השתאות, ולאורך הדורות היה המשפט 'את אחי אנכי מבקש' למופת של סולידריות עם בני ובנות עמינו הנתונים בצרה.

ניתן לומר כי יוסף פועל מתוך תמימות ולכן נופל למלכודת. יוסף התמים מחפש את אחיו בזמן שהם זוממים להורגו. יוסף איננו יודע למה הוא נכנס במסעו בעקבות אחיו; ובזמן שהוא פועל מתוך אחווה, אחווה זו היא חד צדדית. "את אחי אנכי מבקש" – כיצד בקשה תמימה הופכת למשאלת מוות?

אך מנגד ניתן לומר כי יוסף לא היה תמים ולא ציפה כי אחיו יקבלו אותו בשלום. יוסף ידע כי אחיו צוררים לו ושונאים אותו אך דבר זה לא מנע ממנו לצאת בעקבותם ולדרוש בשלומם. פירוש שפתי חכמים, בעקבות רש"י, נותן נופך נוסף למפגש של יוסף עם האיש בשדה המספר ליוסף כי אחיו 'נסעו מזה':

"נסעו מזה שאתה אומר את אחי אנכי מבקש אבל הם נסעו מן האחוה" (שפתי חכמים בראשית ל"ז:י"ז)

האיש מזהיר את יוסף ואומר לו שיזהר בחיפוש אחר אחיו, כיון שאחיו כבר נסעו והתרחקו מן האחוה אליו. אם תמשיך ותחפש את אחיך, אומר האיש בשדה, יכול אתה להיפגע. כי מי שאתה חושב שהם אחיך, כבר אינם כאלו.

אחיו של יוסף שנאו אותו, הם ראו בו דובר דיבה ובעל חלומות מתנשא. הם לא יכלו לדבר אליו לשלום מרוב שנאה. יוסף היה מודע לכל זאת, אך הוא לא היה מוכן לוותר על מעורבותו עם אחיו. אחיו נסעו מזמן מן האחווה אך יוסף חוזר ואומר " אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ".

אזהרתו של האיש בשדה לא הרתיעה את יוסף ולא השיבה אותו ממשימתו. למרות שהאחים כבר נסעו מן האחווה – יוסף איננו מפסיק לבקש אותם. מכך ניתן ללמוד שיעור חשוב על סולידריות ולכידות חברתית. סולידריות שמקורה איננו בתמימות וביתר אופטימיות, אלא בהבנה קשה של המציאות הנוקבת. אף מול אלה שנסעו מן האחווה עלינו לשמור את הסולידריות ולבקש כיצד ניתן להגיע אל הקירבה. הסולידריות של יוסף היא העמדה הבוחרת בשיחה, אף אל מול קהל שאיננו רוצה בטובתך. כי אלמלא תמשיך להתקיים שיחה שכזו נאבד את היקר לנו מכל, את המקום בו אנו חיים.

וגם בימינו נכריז ונאמר "אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ".
כפעילי זכויות אדם המקדמים ערכים של שלום, צדק וזכויות אדם בתקופה קשה זו, יהיו אלה שירקו עלינו, שיקללו אותנו בטוקבקים וברשתות החברתיות, שיאחלו לנו איחולים שתיצלה האוזן משמוע. יהיו אלה שיראו בנו דוברי דיבה ואויבים מבפנים, יהיו אלה שיציגו אותנו כמתנשאים וכמנותקים. כל אלה נסעו כבר מזמן מן האחווה. אך אסור שאלה יסיתו אותנו ממשימתנו החשובה. זה לא קל, ולאורך יהיו אלה שינסו ואף יצליחו להשליך אותנו לבור. אך אנו לא נפסיק לספר את חלומותינו ולפעול על מנת ליישמם במציאות. אנו נמשיך לעורר קול יהודי והומניסטי של אחווה, קול של שותפות בין כל הקהילות והתושבים החיים במקום זה, קול של זכויות לכל אדם ושל צדק חברתי.

ולבסוף, נישא תפילה למען אחינו ואחיותינו שנחטפו מבתיהם, מן השדות ומרחבת הריקודים ונתונים בצרה כבר יותר מארבע מאות ימים. הלוואי וישובו בשלום במהרה – "אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ".

"עלה אלהים בתרועה, ה' בקול שופר"

ראש השנה מכונה בתורה יום תרועה, קול השופר המלווה את היום מעורר את ליבנו. בעת בה תרועת האזעקה יכולה לעלות בכל רגע, קול השופר מציף את הרגשות והכאבים שצמחו בנו לאורך כל השנה הקשה הזו.

על תפקידה של התרועה ניתן ללמוד מן הפרק השלישי של מסכת תענית. לאחר ששני הפרקים הראשונים עסקו בתענית של עצירת גשמים, מרחיב הפרק השלישי את היריעה ומציע שורה של אירועי חירום בגינם אנו מתריעים או מתענים. על הדבר, על המפולת, על השדפון ועל ספינה הנטרפת בים, על אלו ועוד מתריעים, כלומר תוקעים תרועה. מסכמת זאת המשנה ואומרת: "על כל צרה שלא תבוא על הציבור, מתריעין עליה" (תענית ג:ח). פרק שלישי מרחיב את גבולות הגזרה של התענית ומלמד אותנו כי הצרות הפוקדות אותנו צריכים לעורר אותנו לתענית ולתחנונים. מעבר לכך, פרק זה הוא פרק התרועה – על הצרות הפוקדות את הציבור יש להתריע.

כך אנו למדים גם מפרשיית החצוצרות בחומש במדבר: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם." (במדבר י:ט). התרועה משמעה זיכרון, התרועה משמעה ישועה.

התרועה היא התגובה הראשונית, האינסטינקטיבית, אל האסון. היא אופן התקשורת הבסיסי ביותר, היכולת לבטא אותות מצוקה. לכן אנו מצווים להריע על כל צרה.

"אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכו"

בראש השנה אנו מריעים בשופר, אך בראש השנה החל בעת צרה על אחת כמה וכמה. בראש השנה המסכם שנה קשה מכל. בראש השנה תשפ"ה עלינו להריע כפליים על יום התרועה שלפתחנו ועל החרב בכל סביבותינו. תרועת העקידה ראוי שתשמע עם תרועת האבדן והגעגוע של כל מי שאיבדו ליקיריהם. לכן ראוי בשנה זו להוסיף תרועה על תרועה.

ישנה מסורת עתיקה מתקופת הגאונים להוסיף תרועה נוספת לאחר סיום התקיעות:

"מנהג גאונים להתריע אחר סיום התפלה תרועה גדולה כדי לערבב את השטן" (תשובות הגאונים, סה).

מנהג זה מיוחס במקומות שונים לרב עמרם גאון ולרב סעדיה גאון. קהילות עדות המזרח והתימנים שימרו מנהג זה והם מסיימים את התפילה בתרועה גדולה, ובכך מוסיפים קול אחד החותם את מאה הקולות.

התרועה הגדולה, בניגוד לתרועה הרגילה והקצובה, מאפשרת המשכיות. כשם שבעת צרה איננו קוצבים את תרועתנו אלא ממשיכים להתריע כל עוד הצרה קרבה. התרועה היא בקשה לעזרה, התרועה היא צעקה, התרועה היא זעקה והתרועה היא יבבה. אין אפשרות להפסיק להתריע בעת שכזאת.

לכן השנה בקהילת מורשת אברהם אנו ננהג כמנהג הגאונים ונחתום את התפילה בתרועה גדולה. במקום מאה קולות, כבכל שנה, נשמע השנה מאה ואחת – כמניין אחינו ואחיותינו האסורים בשביה. מאה ואחת נרות שבויים בבור האסורים, מאה ואחת תרועות מהדהדות בראשנו. נתפלל בליבנו לחזרתם בשלום במהרה. נתפלל לחזרתם הבטוחה, השלמה והמהירה של כל החיילים בחזיתות השונות. בתרועה הגדולה נתריע על האסון הפוקד אותנו ונייחל לשנה של איחוי ובנייה מחדש.

בעל המאור, רבי זרחיה הלוי, מאמץ את מנהג הגאונים לחתום בתרועה גדולה, אך הוא איננו מסתפק בכך. דווקא זו, לטענתו, היא תקיעת החובה שאנו שומעים: "ותקיעה שמעומד היתה מנהג בידם שהיו תוקעין אותה כשהיו יוצאין מבית הכנסת" (המאור הקטן, ראש השנה יב.). דווקא התרועה הגדולה היא תקיעת המעומד, בה הציבור נדרש לעמוד. התרועה הגדולה עומדת בפני עצמה וקוצבת את האסון אשר לפתחנו. מנהג הגאונים הוא הזדמנות לחבר בין יום התרועה ובין תרועת הסכנה.

מאה קולות אנו נשמע היום, עם פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, ואיתם תתערבב עוד תרועה גדולה המורכבת מאלפי הרסיסים שנשרו ועדיין נושרים מליבנו. "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד", אומר התלמוד במסכת חגיגה, ואכן פעם אחת נוספת, תרועה אחת נוספת, נוסכת אור חדש על כל המאה האחרים. נחתום היום את תפילתנו בדקה של דומיית יבבה, מי יתן ועוד ילמדו שפתותינו להריע בקול רינה.

בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁומֵעַ קול תְּרוּעַת עַמּו יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים.