יום אחד באביב בשנת תש“ח הגיע דוד בן-גוריון לישיבה של מועצת העם הזמנית בתל אביב. שם עמדו בפתח שומרים שניתנו להם הוראות מפורשות לא לאפשר כניסה למי שאינו מראה להם הזמנה בכתב. כמובן, לא מדובר כאן בסתם חבר מועצה. כבר 13 שנה כיהן בן-גוריון כיושב ראש ההנהלה של הסוכנות היהודית לא“י ועתה בגיל 61 נוטל עליו את המשרה של ראש הממשלה הראשון למדינה החדשה. ובכל זאת השומרים התעקשו וביקשו הזמנה. עוזריו של בן-גוריון נדהמו ואף זעמו, אבל ”הזקן“ השתיק אותם. הם צודקים, הוא אמר. והגיש להם את ההזמנה שנשא איתו ומיד נכנס לאולם בליווי פמלייתו.
אולי בן-גוריון, שהיה חובב תנ“ך נלהב, נזכר בתקדים מפרשת פקודי. במשך ארבע מתוך חמשת השבועות האחרונים עד השבוע (ועד בכלל) קוראים אנו בענייני הכנת המשכן, מקדש המעט הנייד אשר בו יוקרבו קרבנות בתקופת המדבר וכן בענייני עשיית בגדי השרד של הכהן הגדול ושל שאר הכהנים אשר ילבשו אהרון ובניו בבואם לשרת בקודש. במשך שבועיים, בפרשיות תרומה ותצווה, היינו שקועים בקריאה על ההוראות שניתנו מפי הקב“ה וכבר שבועיים אנחנו עוסקים, בפרשיות ויקהל ופקודי, בביצוע ההוראות הללו בפרוטרוט.
לקראת סיום הפרשה הנוכחית, נשלמת סוף-סוף כל מלאכת ההכנה. בפתח הפרק האחרון בספר שמות, משה מקבל צו משמיים: עליו לעשות את הסידורים האחרונים לחנוכת המשכן. על-פני חמישה-עשר פסוקים פרוסות ההוראות המפורטות, מהקמת האהל וסידור כליו ואביזריו ועד רחיצת אהרון ובניו, הלבשתם בבגדי כהונה ומשיחתם בשמן המשחה. כל פעולה ופעולה — משה בעמצו מצוּוה לדאוג לעשייתה: ”וידבר ה‘ את משה לאמור: …תקים את-משכן אהל מועד… ושמת… והבאת… ונתת… ולקחת…“ וכו‘. אז, בפסוק טז, אנחנו קוראים בקיצור על הביצוע: ”ויעש משה ככל אשר צוה ה‘, כן עשה.“ אולם, כפי שספר שמות לא הסתפק בדיווח בן פסוק אחד על ביצוע כל ההוראות לעשיית מרכיבי המשכן ואביזריו והבגדים, המשתרעות על-פני שתי פרשיות, כן גם כאן הספר מספר באריכות על ביצוען בידי משה של כל ההוראות. שבעה-עשר פסוקים מוקדשים לזה: ”ויקֶם משה את המשכן… ויתן… ויפרש… ויקח…“ וכו‘.
משה, לאחר שפנה לקבלני משנה בשביל ייצורם של המשכן ושל כליו ושל בגדי הכהונה, הופך עכשיו לקבלן מבצע. לבסוף, בסוף פסוק לג, אנחנו קוראים על השלמת כל המטלות: ”…ויכל משה את המלאכה“. ומייד: ”ויכַס הענן את-אהל מועד וכבוד ה‘ מָלֵא את המשכן“. האל אשר אמר שיבוא לשכון בתוך בני ישראל לכשיבנו לו מִתקן קודש לפי הוראותיו, אכן מגיע ללא דחייה וממלא בנוכחותו את משכנו. ולכן הפסוק הבא: ”ולא-יכֹל משה לבוא אל-אהל מועד…“. מי שנבחר ע“י הקב“ה ומוּנה כיַזָּם של מפעל הקמת המשכן, מנוּע עתה מלהיכנס למִתקן אשר כרגע גמר להקים במו ידיו.
גם לנו קורה לעתים, הן ברגעי שיא והן ברגעי חול רגילים, שדברים שאנחנו בעצמנו יוצרים מתמלאים חיים משלהם וממלאים תפקידים הרבה מעבר למי שהביא ליצירתם עלי-אדמות. הייתכן שחבר במחוקק במדינה מתוקנת יגיד שהוא פטור מלציית לחוק בטענה שהוא עצמו נטל חלק בחקיקה? איזה מחבר מסוגל, או איזו במאית מסוגלת, לעמוד על כך שהספר שלו או הסרט שלה יזכה לפירוש מסויים ולא אחר? איוולת היא למייסדיו של כל חברה או מוסד לנסות להפעיל את סמכותם בכל פינה של כל אגף ומחלקה במקום לבטוח באלה שהאצילו להם סמכויות ניהול. אפילו הסמכות שיש לנו בכל הנוגע לילדים שלנו מוגבלת היא בצורה משמעותית, לא ע“י כללי החברה בלבד אלא גם מעצם היות ילדינו בני אדם בעלי זכויות משלהם, העלולים להתנגש עם הצרכים והרצונות שלנו.
כמו משה רבנו, שצעד צעד אחד אחורה ויצא מן המשכן ולא זכתה רגלו לדרוך בו עוד ובמקום זה ראה כיצד התמלא המשכן כבוד ה‘, כלומר נוכחותו של ה‘, כך גם עלינו מוטלת חובה ללמוד לשחרר את מה שהבאנו אנו להתגשמות בעולם, להכיר בגבולות שפעם יכולנו לחצות אותם וכבר לא נחצה אותם עוד. גם אנו צריכים ללמוד לכבד את האחר בייחודו ואף בקדושתו. זה הלקח שלימד בן-גוריון, תובנה שאולי מצא אבי הדמוקרטיה הטרייה בסוף ספר שמות.
מוקדש לזכר מורי הרב שמואל אבידור-הכהן (תרפ“ו-תשס“ה), שסיפר על המוארע עם בן-גוריון בשיעור בבית המדרש לרבנים ע“ש שכטר בשנת תשנ“ט והוסיף שהוא בעצמו היה עד לאותו אירוע.
