כולכם מכירים את הבדיחה:
שני בעלי ריב מגיעים לרב וטוענים את הטענות שלהם.
הרב שומע את הראשון ואומר: אתה צודק.
וגם לשני בסוף דבריו-הוא אומר הרב: אתה צודק.
אדם אחר בחדר אומר לרב: כבוד הרב, לא יכול להיות ששניהם צודקים.
אהה! — אומר הרב — גם אתה צודק!
הבדיחה תמיד קוצרת צחוק. אבל למה? ומה ניתן ללמוד מן הרב הזה, נעים-ההליכות כל-כך?
אפשר, כמובן, להבין שהבדיחה מביאה לנו אמת חשובה. לעתים קרובות, אין הצדק נמצא כל כולו עם צד אחד בתיק אזרחי מן הסוג הזה. לפעמים לשני הצדדים טענה חזקה וצודקת — ויש חָכמה בהַכָּרָה בָּעוּבדה הזאת. יישוב סכסוך בשלום דורש לפעמים שכל צד יכיר בתוקף הטענה של הצד השני, או לפחות שְיַכִּיר בכך שפתָרון הגוּן יכול להיות כרוך בוויתור אצל הצד השני, בנזק כלשהו לצד השני.
ובכל זאת — התשוּבוֹת של הרב בבדיחה, תשוּבוֹת זהוֹת, שתיהן מיידיוֹת, נראות לנו תוצרת של קלוּת דעת. שני הצדדים לא יכולים להיות צודקים, לפחות לא לגמרי. או שמעשה מסויים מותר או שהוא אסור. מאכל — או שהוא כשר או שהוא לא כשר. טענה עובדתית — או נכונה היא או לא נכונה. להגיד ששני הדברים נכונים בעת ובעונה אחת זה טִפְּשוּת.
הבדיחה, על כל הבעייתיוּת שֶבָּהּ, עלתה בדעתי לאור ההערה המפורסמת של רש״י על הפסוק ״נח איש צדיק תמים היה בדורותיו״, בו רש״י מתרכז במילה ״בדורותיו״ ואומר:
• יש מרבותינו דורשים אותו לשבח: כל שכן שֶאִלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר.
• ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, וְאִלוּ היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
הפירוש תלוי בשאלה: לפי איזו תיאוריה של פסיכולוגיה חברתית קוראים את הסיפור? אם
אתה חושב שהאדם מושפע מאד מהתנהגות של אחרים, אתה מאמץ את הפירוש לשבח: נח אדם ישר והגון, ואילו היו מסביבו צדיקים, המגמה של נח להתנהגות טובה וליושרה היתה מתחזקת ונח היה יוצא עוד יותר צדיק. הוא היה צריך אפילו בדורותיו.
אם, לחלופין, אתה מניח שליחיד (מבוגר, לפחות) יש אופי מוצק שבקושי מושפע מן הסביבה, אז אתה הולך על הפירוש השני: נח היה נשאר אותו אדם אילו היה בדור של אברהם אבינו, דור של צדיקים, אבל בהשוואה להם הוא לא היה נראה צדיק גדול כל כך. הוא נחשב צדיק רק בדורותיו.
על המילים של רש״י, ״יש שדורשים אותו לגנאי״, מעיר ר׳ יחזקאל טאוב מקוּזמיר, מייסד שושלת רבני חסידות מודז׳יץ, שנולד ב-1755 ונפטר ב-1856!): ״הייתכן? זה אפשר, לדרשו לגנאי, כשהתורה עצמה מעידה עליו, ׳נח איש צדיק תמים היה׳?״
״אלא [ממשיך ר׳ יחזקאל] לצדיק תמים באמת, למנהיג-דור, ייחשב מי ש׳יש דורשים אותו לגנאי׳, שיש לו גם מתנגדים; מי שדורשים אותו רק לשבח סימן רע הוא לו, סימן שהוא שקרן וחנפן, שלמען נוֹחוּתוֹ הוא מבקש לחיות בשלום עם הכול ולשאת חן בעיני הכל״.
נח עמד בנפרד מן החברה האנושית הסובבת אותו. הוא קרה תיגר בערכים של החברה שבה הוא פעל. הוא חינך את ילדיו להתנהג אחרת מכל אלה שמסביב למשפחה שלהם. נוח לא היה אהוב על כולם, בכלל לא. אבל הוא הציל את המין האנושי מהכחדה בידי אל מאוכזב וממומר.
רבנים יקרים, רבות יקרות, אני מברך אתכם שתהיו כְנֹח אבינו, אבי כל בני ובנות אנוש. אם לפעמים ידרשו את דבריכם ואת מעשיכן לגנאי ולא ולשבח, אפשר להתנחם במחשבה שאלמלא כך, לא הייתם עושים את מה שמוטל עליכם.
שבת שלום ושנזכה לקשת בענן מעל ארצנו ומעל כולנו.