ארבע פרשיות וחג מואר אחד יש באמתחתו של חודש כסלו, ולא פחות בחודש העוקב – טבת – ונידמה כי אין בלוח העברי מועד כראש חודש טבת החל בחג החנוכה – המכנס מימינו ומשמאלו ומעלה על נס, תרתי משמע, דמויות נשיות כה רבות, אם בשמן ואם לא. ומי הן הנשים הללו?
תחילה פגשנו בהן בפרשת 'ויצא' ובה סיפור נישואיו של יעקב ללאה ורחל, לצד – זילפה ובלהה, המביאות לעולם את שניים עשר בני יעקב. נכיר גם את ביתו היחידה של יעקב, העומדת במרכז פרשת 'וישלח' בה מסופר על "מעשה דינה": דינה, הזוכה לכינוי המשפיל בפי רש"י "יצאנית בת יצאנית" [1] , יוצאת לפגוש את שכנותיה בנות הארץ, נחטפת ונאנסת ע"י שכם בן חמור החוי, המושל באזור המבקש לאחר מעשה לשאת את דינה לאישה . משאלתו זו לא תתממש, שכן עתיד הוא להירצח על ידי שמעון ולוי – אחי דינה. ודינה? היא -לפי המדרש- מתעברת ונושאת בבטנה את פרי האונס, מגורשת מבית אביה ושמה פעמיה למצרים [2] . את בִּיתָה אסנת תלד שם ועוד נחזור אליה תיכף. אך שכם אינו היחיד האונס נשים: בעוד יעקב מתאבל על מות רחל אשתו, "וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו" [3]. והארץ במקרה זה לא רעשה…
ואם לא די בכך הרי שתבוא פרשת 'וישב', ותגולל בפנינו את סיפור יהודה המבקר אצל 'זונה' על אם הדרך, המתבררת בדיעבד כתמר כלתו: תמר– אשר מאסה בהבטחותיו של יהודה בדבר נישואיה לשילת, עושה מעשה, ומצליחה להערים על יהודה חמיה, מתעברת ממנו ויולדת את פרץ וזרח: נדגיש כאן כי הללו יהיו בניו-נכדיו היחידים של יהודה. מצאצאיהם, תוך כמה דורות, עבור דרך עובד, רות, נעמי ובועז יגיע אלינו דוד המלך.
אישה נוספת המוזכרת בפרשה זו הינה – אשת פוטיפר: אמנם אין לה שֶם אך תרומתה לעלייתו של יוסף לשלטון מסתברת כמכרעת בדיעבד.
הדמות הנשית האחרונה בספר בראשית מופיעה בפרשת 'מקץ' היא אותה אסנת בת דינה הנישאת ליוסף, אחי אמה, במצרים ויולדת את אפרים ומנשה – שניים מחשובי שבטי ישראל- הנכדים היחידים הזוכים לברכת יעקב ובהם מתברכים ילדי ישראל בכל ערב שבת בפסוק "ישימכם אלוהים כאפרים וכמנשה" – מאז ועד היום.
ספר שמות יפתח עם רשימה מכובדת לא פחות של נשים – אשר הביאו במעשיהן לגאולת ישראל ויציאת מצריים.
בין אם אלה המיילדות העבריות, שפרה ופועה , בין אם בת פרעה – המורדת בגזרות אביה, ובין אם אלו מרים הנביאה ויוכבד, אחות ואם משה – שעתיד להושיע את עמו.
ובתווך-חג החנוכה: כמו במצוות ארבע כוסות בפסח, ובמצוות קריאת מגילה בפורים, גם במצוות הדלקת נרות חנוכה, מציינים חז"ל את חיובן של נשים במצווה "שאף הן היו באותו הנס".
וכך מובא בתלמוד[4] : "אשה ודאי מדליקה דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס":
רש"י במקום מפרש: 'היו באותו הנס' – שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס".
אם רש"י צודק הרי שצריך להלחין מחדש את כל שירי החנוכה הנהוגים במקומותינו: לא עוד "כד קטן", לא עוד "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" – אלא אמרו מעתה – "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו לנו נשים".
נשים אמרינן? וכי ביותר מגיבורה אחת עסקינן? אכן, וחכמים נותנים להן שמות: האחת –אשה אלמנה ושמה יהודית [5] אשר בתחבולות נשיות מביאה לעריפת ראשו של הצורר היווני ולניצחון ישראל על אויביהם. או בגרסה השנייה: האחות החשמונאית, המכונה 'בת יוחנן כהן גדול' או 'חנה בת מתתיהו כהן גדול' [6], כלה צעירה ויפה הנדרשת 'לבלות' את ליל כלולותיה עם ההגמון תחילה, כחלק מהגזירות הנוהגות על-ידי השלטון היווני באין מפריע. ביום המיועד מופיעה האחות עירומה בפני באי החתונה, מעוררת תדהמה וזעם, ואז נושאת נאום חוצב להבות כנגד צביעותם של המנהיגים, אם מבני הכהנים ואם חכמים- נאום המדרבן את אחיה המקבים לקום ולעשות מעשה, להגן עליה ועל יתר הנשים ולא לאפשר את המשך האונס וההשפלה אשר היו מנת חלקן בימים ההם. נאומה של חנה מחולל את המפנה, אשר יביא בסופו של דבר לניצחון המכבים על היוונים , ולעם ישראל הייתה תשועה גדולה.
תנו רבנן: בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה באלוהי ישראל, מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם. ועוד גזרו: שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו שאין לשונאי ישראל חלק באלוהי ישראל, הלכו ישראל ומכרו שוריהם.
ועוד גזרו עליהם: שיהיו בועלין נשיהן נדות הלכו ישראל ופרשו מנשיהן. ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואח"כ תחזור לבעלה. ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חדשים.
עד שנשאת [חנה] בתו של יוחנן כהן גדול: כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה.
אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו??
כיון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון, מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכינור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון.
כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול, וציווה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו. והרגו שריו ועבדיו ודרסו היונים עד גמירא חוץ מעיקר המלכות. וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל.
יצאה בת קול ואמרה : נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא (ניצחו הצעירים שהלכו להילחם באנטיוכיה) וחזרו אותו בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים.
(מדרש לחנוכה, בית המדרש חדר א' צד קל"ב מכ"י לפסיא, מובא בי"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד קפה).
בקהילות צפון אפריקה נהגו לחגוג הערב ממש, ראש חודש טבת, משום כך, את חג הבנות "עיד אל בנאת'". ורבו המנהגים והאופנים שתכלית כולם הייתה: לשבח ולהלל ולהודות לגיבורות העבר, לכבודן ולכבוד המורשת שהותירו לנו.
על שום אותן גיבורות בכל הדורות ,שהעזו ולא הלכו בתלם, שמרדו במוסכמות הפטריאכליות ולא קיבלו בהכנעה את עיוות הדין עליהן, ומעל הכל, הזכירו והעלו על נס את חובתינו לראותן ולכבדן, כמו גם כל אדם הנברא בצלם אלוהים באשר הוא, על שום הדוגמא האישית שהציבו לנו, שלא שתקו, שלא נכנעו להדרה, לפגיעה ולהשתקה—אז לכבודן, לפחות בחג החנוכה , לאורן נלך, נשים גיבורות, אמהות האומה, ונעלה את פועלן על נס.
על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו לנו נשים.
חנוכה שמח ומלא אור גבורה ושמחה.
[1] רש"י בראשית פרק לד ,א': 'בת לאה '- ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית היתה, שנאמר (ל טז) 'ותצא לאה לקראתו' ..וכאמה כן בתה."
[2] פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק לה: "…וכלם נולדו וזוגו עמו חוץ מיוסף שלא נולדה זוגתו עמו שהיתה אסנת בת דינה ראויה לו לאשה…"
[3] בראשית פרק לה, כ"ב : "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:
[4] תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ג, עמוד א'
[5] ספר יהודית הוא אחד מהספרים החיצונים הנקראים ויש בו 16 פרקים. ב"מעשה יהודית", אייזנשטיין, ע' 204, אוצר המדרשים.
[6] מדרש לחנוכה, בית המדרש חדר א' צד קל"ב מכ"י לפסיא, מובא בי"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד קפה).
