כך מגדירה נטלי לסטרג'ר את ראש השנה. כעת היא נזכרת בכל עשרות ומאות הפעמים בחייה שבהן עמדה למשפט.
היום הרת עולם.
היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם.
אם כבנים אם כעבדים.
אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים.
ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו.
ותוציא לאור משפטנו, קדוש.
(מתוך תפילת ראש השנה)
פעמים רבות בחיי עמדתי למשפט.
במשפט הפומבי הראשון שלי הייתי נוכחת-נפקדת. הוא התרחש שניות אחדות אחרי שהגחתי לעולם: מדדו אותי, שקלו אותי, הגדירו אותי, בחנו אותי, החליטו למי אני דומה ומה ייצא ממני. ובעיקר – איך "אני" ביחס ל"אחרים". לא הייתה לי זכות תגובה – רק בכיתי.
כל התינוקות בוכים. וגם אני.
– – – ואולי הם בוכים כי זה הדבר הראשון שעושים להם: שופטים אותם מבלי שעשו דבר?
■
מאז ועד היום עברו למעלה מ-50 שנה. עמדתי במאות, ואולי באלפי "משפטים" – חלקם קשים יותר וחלקם פחות. אך בכולם נכחה השיפוטיות שלי. ושל אחרים: כוחנית, מקטלגת, יוצרת תבניות, בונה אך גם מחריבה עולמות, לא סולחת ולא סובלנית
■
זכור לי משפט פומבי אחד דרמטי שהתרחש לפני שנים, בכתה ד': אני, עולה חדשה, עומדת מול כיתת ילדים ישראלים, שלא הייתה להם שום כוונה להקל על קשיי הקליטה של "הילדה מצרפת". כל מילה שאמרתי, כל שמלה שלבשתי, כל חיוך שחייכתי – זכו לתגובות נחרצות. כל מבט עיניים, כל תנועת שפתיים, כל פסיעת רגליים – נידונו להערות בוטות.
שוב שפטו אותי וקיטלגו מבלי לשמוע, מבלי להבין. ושוב בכיתי.
■
אבל זה עוד כלום לעומת המשפט האמיתי הראשון שלי, שהתרחש כשהייתי בת 11.
ראש השנה, 'יום המשפט הבינלאומי': 'היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם'. גם אותי. עמדתי למשפט לפני מלך מלכי המלכים. זה משפט! זה שופט! מוניתי להיות הסנגור והנאשם בו זמנית. ממש פחד אלוהים… נידמה כי באמת חשבתי שיושב לו שם מעבר לאופק "בית המשפט של מעלה" ובודק אחת לאחת את טענותיי, וכך עומדים להם מלאכי השרת בפנים רציניות מסביב לכיסא הכבוד ושופטים את כל יצורי העולם. וגם אותי, ילדה קטנה בת 11: "דעי מאין באת, לאן את הולכת ולפני מי את עתידה ליתן דין וחשבון!".
ועמדתי שם, חרדה לגורלי, לגורל משפחתי, מי לחיים ומי למוות – ושוב אני בוכה, כי מה כבר יש לילדה קטנה לומר מול הפמליה של מעלה?
הבטחתי אז לא לשקר יותר, ולא לצחוק יותר על אחרים, גם לא להתחצף, ולא להעליב ולא להלשין. הבטחתי לשמוע בקול ההורים והמורים, לא לקלקל, ותמיד להיות נחמדה לאחותי הקטנה. הבטחתי להכין תמיד שיעורים ולא להעתיק במבחנים – הבטחתי להיות בסדר.
האם קיימתי? – – – מה שבטוח שהשתדלתי.
■
ומאז, שנה אחר שנה, חוזר "יום המשפט הבינלאומי". תאריך קבוע, הרכב השופטים קבוע.
ורק סעיפי האישום משתנים. נידמה כי עם השנים הם נעשים חמורים יותר, קשים יותר, מורכבים יותר. ועבודת הסנגוריה שלי הופכת לכמעט בלתי אפשרית. האמנם??
■
במשך שנים הייתי עסוקה בלחפש את הצודק. את הישר. את ה"בסדר": אחרי שלא קיבלתי תשובות מוחלטות בבית הוריי, הלכתי לרעות בשדות אחרים. ניהלתי אינספור שיחות עם נציגיו הלא-רשמיים של אלוהים עלי אדמות. רציתי לדעת "איזוׁהיא דרך ישרה שיִבוֹר לו האדם" [1]. שאלתי, הקשיתי, תהיתי, עיינתי. חיפשתי במגדלי השן ובמעמקי הפילוסופיה והמוסר מהי 'האמת' האחת שהאדם המעולה מצווה לילך בה. רציתי להיות בסדר,וצודקת, תמיד.
ובעיקר רציתי שביום פקודה אוכל להגן על עצמי מפני הכעס והביקורת של העולם. הזה והבא.
■
והנה, בשקט בשקט היא הגיעה אלי. זחלה לתודעתי בענווה, חדרה לתוכי- ובעצם מסתבר כי הייתה פה כל הזמן: "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירים את רוע הגזירה".
הייתה – ולא ראיתיה. אחרי שנות מסע ותלאות הזמן והדרך, משהו בי איפשר קריאה אחרת, משחררת, של אותן המילים ששיננתי מידי שנה במשך כל כך הרבה שנים:
"ותשובה": ראשית ישנה התשובה – השיבה לעצמי, לשורש נשמתי, בלי לעשות חשבון לעולם ובלי "מה יגידו", אלא רק חשבון פנימי אינטימי, ביני למחזיר נשמתי. "שלום. קוראים לי נטלי. מה שלומך. איך עברה עליך השנה? מה היה טוב? איפה היה קשה? מה תכננת? איפה כשלת? כאב? שמחת?". פעם בשנה–דו"ח שנתי. ביצוע מול תכנון. אני שבה להזכיר לעצמי איפה רציתי להיות. ואיפה אני עכשיו. לטוב ולרע…
"ותפילה" – ומאי 'תפילה'? התפילה היא התקווה. האמונה שמחר יכול להיות אחרת. מתוך השיבה לעצמי וקבלת עצמי גם במעידות ובמקומות הקשים, מתוך התבוננות כנה בכשלים כמו גם בהישגים – חוזר הרצון לעשות. לתקן. לשכלל. להתפלל.
"וצדקה" – לא צדק אלא צדקה. לא מידת הדין אלא מידת הרחמים. "זה בסדר להיות לא בסדר". זה לא אוטופי אבל אנושי. לא לשיפוטיות אני זקוקה כי אם לחמלה. לחסד. וקודם כל כלפי עצמי. מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה. ואם רבה אמונתך שלך בי– אז גם אמונתי שלי בעצמי בחמלה תחזור.
וכך, בכל ערב ראש השנה אני משתדלת לזכור, ולשוב, ולהתפלל ולא לשפוט: לא את עצמי, ומתוך כך גם לא את האחרים.
אז, ורק אז אני מצליחה להעביר את הרוע מהגזירה.
כי להבדיל מהרוע, הרי שהטוב הוא אינסופי, הוא התקווה, האמונה, האהבה.
הטוב הוא האלוהים.
שנה טובה
[1] פרקי אבות, פרק ב', משנה א'
