כ"ט בנובמבר 1947.
ירושלים תחת שלטון המנדט הבריטי. באו"ם מתקבלת הצעת החלוקה. על פי ההצעה יחולק שטחה של ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. ירושלים תהיה עיר בינלאומית הנשלטת בידי מושל מטעם האו"ם ומועצת תושבים. מיד לאחר ההחלטה פורצים קרבות בירושלים ובערים המעורבות, ביישובים היהודיים ובצירי התנועה בכל רחבי הארץ. בתום מלחמת השחרור מחזיקה ישראל בחלקה המערבי של העיר ובהמשך מכריזה על ירושלים כבירתה של המדינה הצעירה. במשך 19 שנה נותרת ירושלים הבירה כעיר חצויה. "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה".
כ"ח באייר תשכ"ז.
חודש וקצת אחרי יום הולדתי. נולדתי הרחק ממנה, מירושלים. בפריס. אנחנו בנות ובני גילי, סופרות את שנותינו, כמוה, ירושלים המאוחדת. במהלך אותה מלחמה, שפרצה כאמור כחודש אחרי הולדתי – מלחמת ששת הימים – ישראל מחזירה לשליטתה את חלקי העיר המזרחיים שהוחזקו עד אז בידי הירדנים. או אז לשטחה של ירושלים נוספים שטחים רבים ובהם גם שכונות וכפרים ערבים – כאלה שלא היו בגבולותיה מעולם, מה שגרם בין היתר לכך שהאו"ם לא הכיר ואינו מכיר בסיפוחה של מזרח העיר.
בהתקרב כ"ח באייר מידי שנה, לובשת העיר את שמחת איחודה. אך למעשה, למרות שחרורה ואיחודה המוניציפאלי – קשה שלא להבחין שירושלים נותרת מחולקת. מערב העיר נחשב לשטח יהודי בעוד יהודים שמתגוררים במזרח העיר מוגדרים "מתנחלים" בעניים זרות – כאילו אינם גרים בלבה של בירת ישראל.
מספרים על עיר ששיעור החרדים והערבים באוכלוסייתה הולך וגדל בהתמדה, וכבר אינה מהווה בית טבעי לעם ישראל על כל פלגיו. הכתבות במדיה מתארות עיר אשר חצויה בין מזרח ומערב, עיר שבליבה חומה לאומית, רעיונית ומגזרי שלפעמים נידמה שלעולם לא תוכל ליפול. האם ירושלים, עיר-שלם, העיר שמסמלת אחדות, אכן חצויה?
למה ירושלים תמיד שתים? – שואל יהודה עמיחי?
לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה
וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע
בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִי לְמַעְלָה
וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה.
וְלָמָּה יְרוּשָלַיִם בְּלָשוֹן זוּגִית כְּמוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,
אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת רַק בִּירוּשָל אַחַת,
כִּי אֲנִי רַק אֲנִי אֶחָד וְלֹא שֲנַיםִ
למה ברבים? שואל עמיחי, למה אי אפשר להסתפק באחת?
במדרשי חז"ל ירושלים מוצגת כמעט תמיד כנקודת חיבור – המאחדת את ירושלים של מטה עם ירושלים של מעלה, מחברת בין יראה ושלום, מתבטאת בין אדם לאלוהיו וגם בין אדם לחברו, מדברת אל המח ונוגעת בלב, ירושלים של העבר וזו של העתיד – 'עיר שחוברה לה יחדיו'.
דומה שיש בירושלים כמיהה ויכולת, רצון וכוח, שחותרים ללא לאות לאחד ולחבר בין חלקים שונים, ואם בכל זאת הפירוד גובר, העיר אינה עומדת בכך; מאליו מתרחשים הקרע, החלוקה, החורבן.
כך היה במאה ה-6 לפני הספירה, בידי נבוכדנצר מלך בבל.
כך קרה בשנת 70, ע"י האימפריה הרומית.
קטסטרופה היסטורית – כינה זאת עגנון, בנאומו של ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל לספרות, 1966 :
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים, וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. בזכותה של ירושלים כתבתי את כל אשר נתן השם בלבי ובעטי…"
אז איזו ירושלים יש לנו, אחת או שתיים?
60 אחוזים מחיי , התגוררתי בירושלים. התהלכתי בה באהבה, בגעגוע.
נישאתי בה, ילדתי בה את ילדיי. שם נולדו גם נכדתי ונכדיי. בה ידעתי שמחות ומשברים, אהבות ודימדומים. קניתי בה חכמה בינה ודעת, התהלכתי בין אלוהים לאדם, כל אדם. נלחמתי בעבורה, למען שלומה, למען תיקרא קריית צדק עיר שלום, באמת. למען יהיה בה מקום לכל אדם, עיר עולם – כך אני חולמת.
ירושלים שלי היא הרבה יותר משתיים, ולמדתי לאהוב אותה על כל פניה ומימדיה.
ונשבעתי בשבועת הדורות לעולם לא לשכוח את מחוייבותי, מחוייבותינו, להעלותה על ראש שמחתינו – ודווקא בעת הזאת. על כל המורכבות שבזה. עד שתיקרא עיר צדק, עיר שלום, קרייה נאמנה – ובאמת.
