"עלה אלהים בתרועה, ה' בקול שופר"
ראש השנה מכונה בתורה יום תרועה, קול השופר המלווה את היום מעורר את ליבנו. בעת בה תרועת האזעקה יכולה לעלות בכל רגע, קול השופר מציף את הרגשות והכאבים שצמחו בנו לאורך כל השנה הקשה הזו.
על תפקידה של התרועה ניתן ללמוד מן הפרק השלישי של מסכת תענית. לאחר ששני הפרקים הראשונים עסקו בתענית של עצירת גשמים, מרחיב הפרק השלישי את היריעה ומציע שורה של אירועי חירום בגינם אנו מתריעים או מתענים. על הדבר, על המפולת, על השדפון ועל ספינה הנטרפת בים, על אלו ועוד מתריעים, כלומר תוקעים תרועה. מסכמת זאת המשנה ואומרת: "על כל צרה שלא תבוא על הציבור, מתריעין עליה" (תענית ג:ח). פרק שלישי מרחיב את גבולות הגזרה של התענית ומלמד אותנו כי הצרות הפוקדות אותנו צריכים לעורר אותנו לתענית ולתחנונים. מעבר לכך, פרק זה הוא פרק התרועה – על הצרות הפוקדות את הציבור יש להתריע.
כך אנו למדים גם מפרשיית החצוצרות בחומש במדבר: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם." (במדבר י:ט). התרועה משמעה זיכרון, התרועה משמעה ישועה.
התרועה היא התגובה הראשונית, האינסטינקטיבית, אל האסון. היא אופן התקשורת הבסיסי ביותר, היכולת לבטא אותות מצוקה. לכן אנו מצווים להריע על כל צרה.
"אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכו"
בראש השנה אנו מריעים בשופר, אך בראש השנה החל בעת צרה על אחת כמה וכמה. בראש השנה המסכם שנה קשה מכל. בראש השנה תשפ"ה עלינו להריע כפליים על יום התרועה שלפתחנו ועל החרב בכל סביבותינו. תרועת העקידה ראוי שתשמע עם תרועת האבדן והגעגוע של כל מי שאיבדו ליקיריהם. לכן ראוי בשנה זו להוסיף תרועה על תרועה.
ישנה מסורת עתיקה מתקופת הגאונים להוסיף תרועה נוספת לאחר סיום התקיעות:
"מנהג גאונים להתריע אחר סיום התפלה תרועה גדולה כדי לערבב את השטן" (תשובות הגאונים, סה).
מנהג זה מיוחס במקומות שונים לרב עמרם גאון ולרב סעדיה גאון. קהילות עדות המזרח והתימנים שימרו מנהג זה והם מסיימים את התפילה בתרועה גדולה, ובכך מוסיפים קול אחד החותם את מאה הקולות.
התרועה הגדולה, בניגוד לתרועה הרגילה והקצובה, מאפשרת המשכיות. כשם שבעת צרה איננו קוצבים את תרועתנו אלא ממשיכים להתריע כל עוד הצרה קרבה. התרועה היא בקשה לעזרה, התרועה היא צעקה, התרועה היא זעקה והתרועה היא יבבה. אין אפשרות להפסיק להתריע בעת שכזאת.
לכן השנה בקהילת מורשת אברהם אנו ננהג כמנהג הגאונים ונחתום את התפילה בתרועה גדולה. במקום מאה קולות, כבכל שנה, נשמע השנה מאה ואחת – כמניין אחינו ואחיותינו האסורים בשביה. מאה ואחת נרות שבויים בבור האסורים, מאה ואחת תרועות מהדהדות בראשנו. נתפלל בליבנו לחזרתם בשלום במהרה. נתפלל לחזרתם הבטוחה, השלמה והמהירה של כל החיילים בחזיתות השונות. בתרועה הגדולה נתריע על האסון הפוקד אותנו ונייחל לשנה של איחוי ובנייה מחדש.
בעל המאור, רבי זרחיה הלוי, מאמץ את מנהג הגאונים לחתום בתרועה גדולה, אך הוא איננו מסתפק בכך. דווקא זו, לטענתו, היא תקיעת החובה שאנו שומעים: "ותקיעה שמעומד היתה מנהג בידם שהיו תוקעין אותה כשהיו יוצאין מבית הכנסת" (המאור הקטן, ראש השנה יב.). דווקא התרועה הגדולה היא תקיעת המעומד, בה הציבור נדרש לעמוד. התרועה הגדולה עומדת בפני עצמה וקוצבת את האסון אשר לפתחנו. מנהג הגאונים הוא הזדמנות לחבר בין יום התרועה ובין תרועת הסכנה.
מאה קולות אנו נשמע היום, עם פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, ואיתם תתערבב עוד תרועה גדולה המורכבת מאלפי הרסיסים שנשרו ועדיין נושרים מליבנו. "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד", אומר התלמוד במסכת חגיגה, ואכן פעם אחת נוספת, תרועה אחת נוספת, נוסכת אור חדש על כל המאה האחרים. נחתום היום את תפילתנו בדקה של דומיית יבבה, מי יתן ועוד ילמדו שפתותינו להריע בקול רינה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁומֵעַ קול תְּרוּעַת עַמּו יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים.
