ערבות הדדית אל מול התנערות המדינה,
אחריות אל מול הלבנת פנים
הרב עדית לב
טבת תשע"ד
השר בנט, בועידת "מעורבים 2013”: "כשמשה סילמן שרף את עצמו במחאה החברתית, כל הזמן שאלתי את עצמי איפה היו השכנים, איפה הייתה המשפחה? אם מישהו חושב שמדינה יכולה לשרוד דקה אחת בלי ערבות הדדית – כל העסק יקרוס". (19/12/13)
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (ויקרא כה, לה:)
רש"י על ויקרא כה, לה:
והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו:
גר ותושב – אף אם הוא גר או תושב, ואיזהו תושב, כל שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות:
מתוך ברכת המזון: אֱלֹהֵינוּ. אָבִינוּ. רְעֵנוּ זוּנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ. וְהַרְוַח לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָּׁר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז-יד: שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו,
מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמָךְ ונותן לו מתנה
או הלואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.
ד"ר אביעד הכהן: "האיסור החמור שבמשפט העברי להלבין פניו של אדם הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. ועד כדי כך החמירו חכמים בעניין זה, עד שאמרו: "המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא"[1]. ועוד אמרו שכל המלבין פני חברו כאילו שופך דמים"[2], והוסיפו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים"[3]. (אתר דעת)
לדיאלוג עם נשים החיות בעוני יש השלכות מרחיקות לכת הן למדיניות חברתית והן לפרקטיקה. עצם התפיסה כי נשים החיות בעוני הן שותפות ראויות לשיח בסוגיות של מדיניות ושל פרקטיקה היא כר פורה לשינוי השיח. הכוונה היא ליצירת דיאלוגים ברמה קהילתית, מקומית וארצית בין חוקרים, קובעי מדיניות, אנשי מקצוע ואנשים החיים בעוני ביחס למדיניות ההולמת את צורכיהן של הנשים וביחס לדרכים לעיצוב מחדש של הפרקטיקה המקצועית כך שתתאים לנשים […] דיאלוגים כאלה פועלים נגד סטיגמת הנחיתות של אנשים החיים בעוני, שכן הם מאפשרים להם לרכוש עמדה של אנשים משפיעים, שמממשים את זכותם וחובתם כאזרחים להתריע על כשלים במדיניות החברתית. דיאלוגים כאלו יכולים לחשוף את הליקויים במדיניות ואת אוזלת ידם של אנשי המקצוע, ולהצביע על דרכים לפתרון… (עמ' 220)
הדירה הזאת על הפנים… ממש על הפנים, אבל עכשיו אני נלחמת כדי לעבור משמה כי כל הבית פיצוצים בצנרת, הכול רטיבות, ואנחנו ישנים כולם בסלון, כי כל החדרים רטיבות ועובש, אבל… אני אומרת, לפחות יש לי את הקורת גג הזאת של עמידר, למרות שאי אפשר לנשום את הריח של העובש. בגדים אני זורקת, כל הזמן מתקלקל, הארונות שלי כל הזמן פתוחים, כדי שיהיה אוויר, כמה שאני שמה את הריחניות האלה, את כל הצמחים האלה, מה שאפשר שיהיה ריח טוב בבית. אני חולת ניקיון זה משהו, זה בעיה אצלי, וזה הורג אותי כל הרטיבות הזאתי, וקשה לנשום. עכשיו אמרתי אני הולכת לעמידר, גם אם אני אצטרך להגיע לעיתונות – אני מגיעה, כי אני פוחדת על הילדים שלי, במשך הקיץ הזה הבן שלי כבר שלוש פעמים חטף דלקת ריאות. עבדתי בכמה מקומות, פתאום הילד חלה והייתי צריכה להישאר בבית, אז זהו, עכשיו שאני מחפשת עבודה, איפה שאני הולכת, לא מוכנים לקבל אותי, "תשמעי גברת אי אפשר ככה, יש לך ילדים אל תעבדי". זה היה פוגע נורא, כל מקום שאת הולכת, כי אין לך גם את הצד השני שבעצם יעזור לך, זאת אומרת ילד חולה וזה, אולי הוא [הבעל] ייקח אותו, שהוא יישאר עם הילד, דבר כזה של יום יומיים. אני בכלל, בעצם אני הכול לבד.
מה שהייתי רוצה באמת זה למצוא עבודה קבועה, שזה יתאים לי פחות או יותר, אני לא באה בדרישות. אני רוצה שהילדים שלי לא יהיו מוזנחים מהרגע שהם מגיעים הביתה, שבזמן ההעברה למצוא מישהי שתעביר אותם מהמועדונית, זאת אומרת מהגן שלהם למועדונית, שלא יהיה מצב כזה שהילד שלי יבוא הביתה בגלל שאין מי שייקח אותו ולא ימצא אף אחד. אני מאוד פוחדת שיקרה להם משהו, אני לא מוכנה, שום דבר שיקרה להם, כי אני בעצם האבא, אני האמא, אני הכול.(אודליה- שם בדוי) (עמ' 142).
פרופ' מיכל קרומר-נבו, נשים בעוני: סיפורי חיים, – מגדר, כאב, התנגדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
רַ' עֲקִיבָא הָיְתָה לוֹ בַּת. אָמְרוּ לוֹ הכַּלְדִּיִּים: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה יִשְּׁכֶנָּה נָחָשׁ וְתָמוּת. הָיָה מצֵר על הַדָּבָר הַרְבֵּה. באוֹתוֹ הַיּוֹם נטְלָה בִּתּוֹ אֶת המַּכְבֵּהָ וְנָעֲצָה אוֹתָהּ בַּכֹּתֶל. פָּגְעָה בְּעֵינוֹ שֶׁל נָחָשׁ וְיָשְׁבָה בָּהּ. בַּבֹּקֶר כְּשֶׁנָּטְלָהנִגְרַר וּבָא הַנָּחָשׁ אַחֲרֶיהָ. אָמַר לָהּ אָבִיהָ: מֶה עָשִׂית? אָמְרָה לוֹ: בָּעֶרֶב בָּא עָנִי וְקָרָא עַל הַפֶּתַח, וְהָיוּ הַכֹּל טְרוּדִים בַּסְּעֻדָּה וְאֵין שׁוֹמֵעַ לוֹ. עָמַדְתִּי וְנָטַלְתִּימָנָה שׁנָּתַתָּ לִי וּנְתַתִּיהָ לוֹ, אָמַר לָהּ: מִצְוָה עָשִׂית. יָצָא רַ' עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמַָּוֶת" (משלי י, ב) – וְלֹא מִמִּיתָה מְשֻׁנָּהאֶלָּא מִמִּיתָה עַצְמָהּ.
(תלמוד בבלי, שבת, קנו ע"ב)
[1] משנה אבות, ג' יא; סנהדרין צט' ע"ב
[2] בבא מציעא נח' ע"ב
[3] ברכות מג' ע"ב
