כל נדרי
חתימה טובה, מי ייתן וכולנו ניכתב לשנה טובה, בריאה, שלווה וכמה שיותר משעממת.
חברים, אחד הדברים הקשים ביותר בתור רב קהילה הוא לדעת ההבדל בין מוסר ואתיקה, תחום חשוב מאוד למנהיג קהילה ואולי אחד התפקידים החיוניים שלו הוא להיות מדריך לקהילתו בנושאים אלו; ופוליטיקה, נושא שאין לו מקום בבית הכנסת כי הרי שייך לשיקול דעתם של כל יחיד ויחיד. לפעמים הקו המפריד הוא מאוד ברור, כמו לא להגיד לחברי קהילה שלי בשביל מי להצביע בבחירות שזה עניין פוליטי, או החשיבות של לעזור לאנשים מוחלשים בחברה, שזה נושא מוסרי. אבל לפעמים הקווים מטושטשים יותר ונושאים שלי נראים מוסריים לגמרה, למישהו אחר ייראה כפוליטי ולא מתאים להביא לבית הכנסת.
אם כך, אז השאלה היא למה. למה להסתכן? כי הרי הרבה הרבנים מרגישים תשוקה כלפי נושאים של צדק חברתי ומוסר, אך עדיין לעיתים קרובות אנו מהססים לדבר עליהם עם הקהילות שלנו. סוג כזה של דרשות בדרך כלל מתקבלות בסדר על ידי רוב הקהל, אם כי לפעמים כדעה אישית של הרב, אך לעיתים הן אינן מתקבלות יפה אצל חלק מחברי הקהילה. פעמים רבות, דרשות אלו מרגישות פוליטיות מדי או מעוררות מחלוקת, מאחר שהן עוסקות בנושאים טעונים וקשים.
אז שוב, למה לעשות את זה? למה להסתכן ולעורר כעס אצל חלק מחברי הקהילה? כי אנחנו חייבים, כי אנו מצווים. הליטורגיה והקריאות של יום הכיפורים יוכיחו שזו בדיוק הדרישה של המסורת שלנו.
רוב ההפטרה שאנו נקרא מחר בבוקר מספר ישעיהו קוראת לנו לא להפריד בין התנהגות פולחנית-דתית לבין שיקולים חברתיים ומוסריים. היא ניצבת בניגוד חריף לקריאת התורה, שממוקדת כמעט כולה בפרקטיקה פולחנית, במיוחד בעבודת יום הכיפורים במקדש: אילו בעלי חיים יש להקריב, השעיר לעזאזל ואיך הוא נבחר, חילופי הבגדים של הכהן הגדול וכדומה. בתפילת מוסף נחזור על חלק מהתכנים האלו.
בניגוד לכך, עומדת ההפטרה. בדרך כלל, הרבנים בחרו הפטרות מתוך ספרי הנביאים על ידי מציאת קשר נושאי-תמטי לקריאת התורה, אך הפטרת יום הכיפורים נראית כאילו היא סותרת את קריאת התורה, כשהיא טוענת שהפולחן, ברוב המקרים, חסר משמעות בעיני ה'.
כמה פסוקים כדוגמה:
"כְּג֞וֹי אֲשֶׁר־צְדָקָ֣ה עָשָׂ֗ה וּמִשְׁפַּ֤ט אֱלֹהָיו֙ לֹ֣א עָזָ֔ב יִשְׁאָל֙וּנִי֙ מִשְׁפְּטֵי־צֶ֔דֶק קִרְבַ֥ת אֱלֹהִ֖ים יֶחְפָּצֽוּן"
" לָ֤מָּה צַּ֙מְנוּ֙ וְלֹ֣א רָאִ֔יתָ עִנִּ֥ינוּ נַפְשֵׁ֖נוּ וְלֹ֣א תֵדָ֑ע?"
"הֲכָזֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֔הוּ י֛וֹם עַנּ֥וֹת אָדָ֖ם נַפְשׁ֑וֹ הֲלָכֹ֨ף כְּאַגְמֹ֜ן רֹאשׁ֗וֹ וְשַׂ֤ק וָאֵ֙פֶר֙ יַצִּ֔יעַ הֲלָזֶה֙ תִּקְרָא־צ֔וֹם וְי֥וֹם רָצ֖וֹן לַיהֹוָֽה?"
"הֲל֣וֹא זֶה֮ צ֣וֹם אֶבְחָרֵ֒הוּ֒ פַּתֵּ֙חַ֙ חַרְצֻבּ֣וֹת רֶ֔שַׁע הַתֵּ֖ר אֲגֻדּ֣וֹת מוֹטָ֑ה וְשַׁלַּ֤ח רְצוּצִים֙ חׇפְשִׁ֔ים וְכׇל־מוֹטָ֖ה תְּנַתֵּֽקוּ"
"הֲל֨וֹא פָרֹ֤ס לָרָעֵב֙ לַחְמֶ֔ךָ וַעֲנִיִּ֥ים מְרוּדִ֖ים תָּ֣בִיא בָ֑יִת כִּֽי־תִרְאֶ֤ה עָרֹם֙ וְכִסִּית֔וֹ וּמִבְּשָׂרְךָ֖ לֹ֥א תִתְעַלָּֽם"
" אָ֣ז יִבָּקַ֤ע כַּשַּׁ֙חַר֙ אוֹרֶ֔ךָ (…) כְּב֥וֹד יְהֹוָ֖ה יַֽאַסְפֶֽךָ׃ אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיהֹוָ֣ה יַעֲנֶ֔ה (…) אִם־תָּסִ֤יר מִתּֽוֹכְךָ֙ מוֹטָ֔ה שְׁלַ֥ח אֶצְבַּ֖ע וְדַבֶּר־אָֽוֶן".
הפטרה זו באה להפריך בצורה חזקה את הרעיון שיכולה להיות הפרדה בין תחום הפולחן להתנהגות מוסרית. אי אפשר להיכנס ליום הכיפורים מתוך ההנחה שצום ותפילה לבדם יכולים להביא כפרה על חטאינו, ישעיהו הנביא היה מתעצבן על כך. אם נבלה את היום בעיסוק עמוק בפעילויות פולחניות ואז, מחר במוצאי כיפור, נחזור לחיים שלנו כאילו דבר לא השתנה, כאילו חשבון נפש רוחני אינו קשור לאופן שבו אנו מתנהגים בעולם, כאילו בית הכנסת והיהדות שלנו מנותקים מהעולם האמיתי, אז פספסנו לחלוטין את הנקודה. "לעשות" את יום הכיפורים בצורה מנותקת מהבעיות של העולם סביבנו, לפי ישעיהו, זו דרך צבועה ולא מוסרית של לקיים קשר עם בורא עולם.
ישעיהו לא היה לבד, נביאים אחרים ביטאו רעיונות דומים. עמוס השתמש במילים חזקות אף יותר: "שנאתי, מאסתי חגיכם".
בהתבסס על רעיונות נבואיים אלו, אחד הרבנים הגדולים של התנועה שלנו, אברהם יהושע השל, כתב: "ערכם של פולחן ותפילה רחוק מלהיות מוחלט, הוא תלוי בהתנהגות מוסרית, וכאשר אי-מוסריות שולטת, הפולחן הופך למאוס. הנביאים זלזלו בפולחן כשהוא הפך לתחליף לצדקה".
איננו יכולים להגדיר את יום הכיפורים רק כהתעסקות בהתפתחות הרוחנית האישית שלנו. ה' דורש מאיתנו יותר. אנו נקראים להתנגד לפיתוי של האנוכיות של זמננו ולהיזכר בחובות שלנו כלפי אחרים הנזקקים.
הוידוי, שאנו אומרים כמה פעמים לאורך יום הכיפורים, מזכיר לנו את החובות האלו. קל מאד פשוט למלמל אותו, לשיר את המנגינה פה ושם, כי הרשימה כל כך ארוכה ומופשטת לכאורה. אבל אם נקשיב באמת, נגלה מה מבקשים מאיתנו:
על חטא שחטאנו לפניך באימוץ הלב – בזה שאנו מתעלמים מעוני, חסרי בית וייאוש. על חטא שחטאנו לפניך בניצול – כי אנו חיים בנוחות, בזמן שאלו המשרתים אותנו חיים בעוני. על חטא שחטאנו לפניך בשתיקה – שלא אמרנו דבר כשראינו שאנשים נפגעים. על חטא שחטאנו לפניך בצרות אופקים – כי אנו מרגישים את כאבנו בלבד, וסוגרים את הלב שלנו לסבל של הנזקקים והמדוכאים.
המשימה שלנו ביום הכיפורים היא אז לנסות להבחין, לגלות, מה העולם צריך מאיתנו, ולהזכיר לעצמנו שמה שאנו עושים חשוב ומשנה מציאות. מהדבר המקומי ביותר ועד העולם הגלובלי, העולם סביבנו מלא בקריאות לתשומת ליבנו. בכל מקום שבו כל אחד מאיתנו רואה צורך שבידנו להגיב לו, בעיה שנוכל לעזור לפתור, סבל שנוכל להקל בצורה כלשהי, יום הכיפורים הוא היום לזהות את הקריאות האלו ולהתחייב לעשות משהו כדי לעזור. איננו יכולים להרשות לעצמנו להסתפק רק בהגעה לתפילות, בצום, בשירה, בהכאה על החזה, בעמידה, ישיבה והשתחוות, ולהעביר את השעות עד שנוכל שוב לאכול.
המשנה אומרת באופן מפורסם "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות ב:טז), כלומר, איש מאיתנו לא יכול לפתור את בעיות של העולם לבדו, אבל אין לנו רשות להפסיק לנסות לעשות את חלקנו.
אנו מעלים פעמים רבות את הדמות של ה' כשופט במהלך החגים, אך במקום לדמיין את ה' כמי שמחליט אם נזכה בחיים או במוות בשנה הקרובה, נוכל להבין זאת במשמעות שה' רואה את מעשינו, דואג להם, ודורש מאיתנו את הסטנדרטים הגבוהים ביותר.
מי ייתן ונשמע ונקשיב לאתגר של ישעיהו – לעולם לא לתת לחיים הדתיים והקהילתיים שלנו להיות מחליף של האחריות המורכבת של תיקון השברים סביבנו, אלא לתת ליהדות שלנו להדריך אותנו, כפי שהיא נועדה לעשות, לתת לנו השראה, לדרך של בניית עולם טוב יותר, עבורנו ועבור כל הבריות.
יזכור
קמאנד קוג'ורי היא משוררת מוסלמית צעירה מבריטניה. פעם ביקשתי ממנה להשתמש בשיר שלה בתפילות של יום כיפור. הסכימה בכבוד. היא כתבה:
"מתתי בגיל המתקדם של עשרים. חייכו, כי העולם לא הספיק לאכזב אותי.
מתתי בגיל הבוגר של תשעים. חייכו, כי חיי היו מלאים ומספקים.
מתתי פתאום – ללא התראה. חייכו, כי לא נאלצתי לחלות לפניכם.
מתתי ממחלה ארוכה. חייכו, כי הייתה לי הזדמנות להיפרד.
לא רציתי לעזוב את העולם הזה. אבל חייכו, כי אני עדיין כאן איתכם.
למה אתם בוכים? האם אינכם רואים שאני מחייכת?"
נעילה
חתימה טובה, חברים יקרים. אנו מתקרבים לתפילה האחרונה של יום הכיפורים – תפילת נעילה, סגירת שערי השמיים. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לבקש סליחה, להתוודות לפני ה' ולעצמנו על חטאינו וטעויותינו, להרגיש נראים, אהובים ונמחלים.
חברי ומורי, הרב גוסטבו סורסקי מאשקלון, סיפר לי פעם סיפור על שערים: מספרים כי בתקופת בצורת, אסף רב אחד מניין כדי להתפלל ולזעוק לה' שיביא גשם. לאחר כמה דקות לחש מישהו באוזנו של הרב שחלק גדול מהמשתתפים במניין הם גנבים ידועים. "לא משנה", אמר הרב, "אם שערי הרחמים לא ייפתחו, יש לנו כבר 'מומחים' שיכולים לפרוץ אותם…"
מוטיב של השער חוזר על עצמו ביום הכיפורים.. אנו משתמשים בו באבינו מלכנו (אל תדאגו, אנחנו סוף סוף נזמר אותו בקרוב). נחזור עליו פעמים רבות במהלך תפילת נעילה. פתח לנו שער בעת נעילת שער. למזלנו, אנחנו לא צריכים 'מומחים' שיפרצו לנו את השערים, כי ה' באהבתו האינסופית נותן לנו את המתנה הנפלאה הזאת שנקראת יום כיפור מדי שנה.
סופר ארגנטינאי בשם אלחנדרו דולינה כתב שלשערים, בפתיחתם ובסגירתם, יש יכולת מופלאה לשנות. שער שאינו נפתח לעולם אינו שער, אלא קיר. שער שתמיד פתוח אינו שער, אלא מעבר. זה מה שהופך את יום הכיפורים ליום הקדוש ביותר בשנה. אנו מאמינים שהיום הזה הוא "עת רצון". יום שבו שערי שמיים נפתחים לרווחה כדי שנוכל להתאחד מחדש עם הניצוץ האלוהי שבוער בלבנו. ולאחר הצום, השערים ייסגרו שוב. זה לא קיר, וזה לא מעבר – זה שער.
יום כיפור הוא היום שבו שמיים וארץ מתחברים ומתאחדים. לפי התורה, שמיים וארץ התחברו פעמיים. הפעם הראשונה הייתה בדור מגדל בבל. הפעם השנייה הייתה בחלום סולם יעקב.
בעניין מגדל בבל התורה מלמדת אותנו שהם אמרו זה לזה: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים" (בראשית יא, ד). לגבי יעקב, נאמר: "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יב).
עם זאת, יש הבדל מהותי בנוגע למיקום שערי השמיים. פרופ' אביגדור שנאן מסביר שחזונו של יעקב מציע אלטרנטיבה לאמונה הבבלית הקדומה ששערי האלים נמצאים בשמיים (וזו למעשה האטימולוגיה של המילה "בבל": שער האלים). הבבלים האמינו שרק על ידי עלייה אפשר להגיע לאלים, וששער האלים נמצא ברקיע. סיפור מגדל בבל מספר על הניסיון הכושל של האנושות להגיע לשם. יעקב, לעומתו, מגיע למסקנה ההפוכה. לאחר שהוא מתעורר מחלומו, הוא אומר: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי! אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמיים" (בראשית כח, טז-יז).
זה בדיוק מה שאנו מנסים לעשות במהלך עשרים וחמש השעות הקדושות ביותר בלוח השנה העברי. אתמול שרנו פיוט במעריב: יעלה תחנוננו, יעלה קולנו. עם תפילותינו כאן על פני האדמה נבנה סולם שמחבר שמיים וארץ, כמו בחלום יעקב. אבל שער השמיים יהיה כאן, למטה, "במקום הזה"…ביחסים הבין-אישיים שלנו, בקשר שאנו יוצרים עם הקרובים לנו כדי לממש את התכלית שלשמה נבראנו.
ותזכרו את רבי נחמן מברסלב שאמר שעלינו לזכור שביום שבו נולדנו, היה זה מפני שאלוהים החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדינו. לכן, יש לנו את השער הזה הפתוח, חלון ההזדמנויות הזה של 25 שעות שיעזור לנו לגלות מי אנחנו יכולים להיות, ואיך נוכל לנצל טוב יותר את המתנות שיש לנו.
ובאותה דרך שבה שערי השמיים נפתחים במהלך היום הזה, יום הכיפורים מזמין אותנו לפרוץ את השערים הארציים שאנו ניצבים מולנו ואיננו יכולים לחצות. אולי משום שלפעמים אין לנו את האומץ או האמצעים הרוחניים לעשות זאת. כמה שערים אנו לא פותחים מתוך פחד משינוי?
"אני אפתח שער", אומר ה' ביום כיפור. "ומה איתכם?"
השאלה אילו שערים נרצה לפתוח במהלך השנה הקרובה, צריכה להיות חלק חשוב מהחשבון נפש שלנו בימים הנוראים האלה. שערי שמיים ייסגרו אחרי עשרים וחמש שעות של צום ותפילה, אבל שם – מולנו – יעמדו שערים נוספים המתחננים למפתח שיפתח אותם.
ואם אין מפתח, נעשה כמו ה'מומחים'…בכוח! כי רק על ידי חציית השערים האלה יהיה לנו מה שדרוש לצמיחה שלנו כבני אדם, כיהודים וכקהילה. רק על ידי חציית השערים האלה נוכל לעזור להפוך את העולם הנזקק הזה למקום טוב יותר.
גמר חתימה טובה!
