כמעט חג שמח
יש ספר בשם "שום גמדים לא יבואו".
כשאנחנו מסתכלים על הזיכרון, אנחנו תמיד מסתכלים אחורה.
אחורה אל הקרבות, אל אירועי הטרור, אל אלה שאינם כאן איתנו.
חגיגות הן ענין של כאן ועכשיו, הנה, עוד מעט כאן ועכשיו, יהיו זיקוקים, ויופי של מופעים.
ומי שהיה בקרב יזכור אולי את הדי הפיצוצים, וינסה לעשות את המעבר הקשה הזה.
שום גמדים לא יבואו, וגם לא כח החילוץ.
כמה מאמץ הושקע בבניית המדינה הזו שלנו, השבירה, כמה השקענו בה בחיי אדם, ובזיעת אף, ובמאמץ קבוצתי ואישי. אנשים שעזבו בתים ומשפחות ויבשות כדי לגור כאן במדבר, עוד כשכל הארץ הייתה מדבר, וגם כשהמדבר הזה שאנחנו בליבו היה הרבה יותר מדבר ממה שהוא היום.
אנשים שעזבו בתים, משפחות, יבשות, לשונות ועולמות שלמות כדי לברוא כאן עולם חדש, לרקום כאן חיים חדשים, להקים כאן חברה אנושית, טובה יותר, צודקת יותר, רחומה יותר, ראויה יותר לחיות בה.
מתוכם, רבים לקחו נשק ויצאו לשדות הקרב כדי להגן על המדינה הקטנה שלנו, שממוקמת בשכונה שהיא לא הכי טובה בעולם, עם שכנים שהם לא מציאה גדולה.
ורבים מדי מתוכם לא חזרו.
מי שגדל בארץ הזאת כצבר, גדל לתוך עולם שבו מדינה ישראלית עצמאית ודמוקרטית היא עובדה מוגמרת, נתונה מראש, ברורה, כמו שברור לנו שיש שמש שזורחת בבוקר, ומים זורמים בברזים, ותחנות אוטובוס וצה"ל עם חיל אוויר וחטיבות לוחמים שברור שהם שומרים עלינו בשמיים ובארץ.
העצמאות דורשת אחריות
העצמאות דורשת מחויבות
העצמאות דורשת מעורבות
בלי אחריות, מחויבות ומעורבות, אין עצמאות, אין מדינת ישראל וגם אין דמוקרטיה ישראלית.
